מצעד סדרות 2022
חצי משנת הטלוויזיה הזאת עברה עלי בחו"ל ככה שמפה לשם הייתי הרבה יותר פנוי לצפות בסדרות ורוב מה שמסוקר כאן הוא מהחצי שנה הראשונה של 2022 אבל אין מה לדאוג, גם בחצי שנה השנייה נתתי עבודה.
אז מה היה לנו השנה? אחת הסדרות הטובות ביותר בטלוויזיה הסתיימה בפינאלה נהדר ועונה מעולה. הרבה דרמות קטנות ומשפחתיות, מעט מדי קומדיות שמתגלגלים מהן מצחוק, מותחנים וסדרות שמותחות את הגבול שמשחק במוח שלך.
סה"כ צפיתי בכ30 סדרות, שירות הסטרימינג עם הסדרות הכי טובות מבחינתי הוא Apple TV והוא מוביל כאן ברשימה (5 סדרות), אין ייצוג לנטפליקס כמעט בכלל ולכן החודש באופן רשמי בוטל המנוי אליהם (מצטער בפני כל מי שרוכב על הסיסמה שלי בשנים האחרונות) פשוט אין שם מה לראות.
בחרתי לשים ברשימה בעיקר סדרות חדשות שהחלו את דרכן השנה, בסוף העשירייה יש עוד רשימה של המלצות של סדרות שממשיכות עונות שכבר החלו אבל דורשות צפייה בכמה עונות כדי להיכנס לעניינים.
מעניין לראות שברשימה מככבים השחקנים האהובים עלי משתי הקומדיות האהובות עלי ביותר "המשרד" ו"מחלקת גנים ונוף" רובם בתפקיד רציני ודרמטי, סטיב קארל מדהים ב"המטופל", אוברי פלאזה מהפנטת ב"לוטוס הלבן", אדם סקוט מבריק ב"ניתוק", ובן שוורץ מפתיע ב"אפטר פארטי".
לכל סדרה צרפתי את הטריילר, תגיות וקישור לIMDB.
צפייה מהנה!
איזה עונה
איפה משודר
ז'אנר
כמה פרקים בעונה ומה האורך
- ציון בIMDB וקישור לעמוד הסדרה
ממשיכה למתוח את הגבולות "הבנים"
עוד עונה מעולה לסדרת הקומיקס הפרועה של אמאזון פריים. רמת הגור עולה, סצנת הפתיחה של העונה היא אולי הדבר הכואב ביותר שראיתי בטלוויזיה וגם אורגיית גיבורי העל מותחת את הגבולות.
היא עדיין מביא דמויות נהדרות ומעוררות חמלה והזדהות, עדיין משכנעת במניעים של הגיבורים והנבלים ומוסיפה עוד היסטוריה וסיפורי רקע אפקטיביים.
אולי בגלל שהיא יצאה די קרוב לפיסמייקר היא הלכה לי לאיבוד אבל היא כיפית מאוד, כתובה היטב ומותחת.
עדיין הקומדיה עם הכי הרבה לב בטלוויזיה היום. "מסע אגדי" (צילום: apple TV)
העונה עוד לא נגמרה ועדיין קשה לי לגבש דעה אבל בגלל פרק 7 הנפלא היא נכנסה לרשימה. פרק 7 בכל עונה מביא סיפור צד שלא כחלק מהעלילה, בעונה הראשונה זה היה הפרק סטנד-אלון הכי טוב שראיתי בסדרה, בעונה השנייה אלו היו שני פרקים מבריקים ועכשיו בעונה השלישית הם עשו זאת שוב והביאו פרק רגיש ושובר לב.
מסע אגדי עוקבת העונה אחרי שתי חברות משחקי מחשב – האחת המיתולוגית של מסע אגדי והשנייה החברה החדשה של איאן ופופי, כל רגע במשרדים המוגזמים שלהם קורע אותי מצחוק ומתאר באופן די מדוייק את ההגזמה שהעולם הזה מביא – דיוויד תקוע שעות במשרד שלהם כי הוא לא מוצא את הכפתור של המעלית באחת הסצנות הכי מצחיקות שהשחקן הגאון הזה הביא.
בכללי הסדרה הזו זוכה אצלי לחסד לא ברור, העונה השנייה הייתה טובה אבל לא מספיק טובה והעונה הזאת גם לא שומרת על רמה אחידה אבל משהו בדמויות, באיאן, פופי, דיויד, ג'ו, רייצל ודיינה מצליח להמשיך לסחוף אותי, להצחיק ולרגש. הדמויות מתפתחות וגדלות ואפילו קצת משתנות.
ממליץ לצפות בה למרות הכל, העונה הראשונה מבריקה וגם כל מה שבא אחר כך נהדר.
סיר לחץ "הדוב"
לסדרה הזאת הגעתי בעיקר בגלל השילוב של ג'רמי אלן וויט הידוע בתור ליפ גאלגר משיימלס ועולם המסעדנות והאוכל. אין בסדרה איזה מתח גדול או מסחטת דמעות אבל יש בה משהו מאוד אפקטיבי ביכולת לרגש ולהיות כנה ופשוטה. זה משהו שאני מוצא את עצמי מחפש יותר ויותר בסדרות שאני רואה, ריאליזם, קטן בלי טוויסטים מיותרים וכזו היא "הדוב".
היא מספרת את סיפורו של כרמי, הכוכב העולה בעולם המסעדנות של ניו יורק שמוצא את עצמו מנהל את המסעדה הקטנה השכונתית בשיקגו של אחיו הגדול שמת. כמובן שהמסעדה מזמנת טיפוסים, צרות כלכליות ורוח גדולה של אח מת. במהלך הסדרה כרמי ינסה למצוא את האיזון בין האינטנסיביות הניו-יורקית מכהת החושים והתובענית לבין החזרה הביתה למטענים הרגשיים והנפשיים שהשאיר מאחור.
על פניו סיפור די גנרי שכבר ראינו אבל משהו בהגשה המאופקת של ג'רמי אלן וויט מעורר הזדהות, דמויות המשנה מעניינות מספיק, יש לה קצת מהיר ופסקול מעולה, בכל מני מובנים יש בה משהו שמזכיר את "הטבח" של יס בשימוש בעולם המטבחים כמשל לסערות פנימיות והסדרה משאירה טעם של עוד.
מתאימה כפילר כשאין מה לראות ונגמעת בבינג' אחד מהיר שנשאר בלב בהמשך.
דברי איתי על כסף, דברי איתי על סקס "הלוטוס הלבן" (Getty Images/HBO/Ringer illustration)
איזה עונה מעולה. כולם מדברים עליה אז אין לי הרבה לחדש והיא עוד יחסית טרייה. הדרמה הסאטירית של מייק וויט חוזרת לסיבוב נוסף בלוקיישן חדש, הפעם סיציליה שמאז עלייתה של העונה חווה גל תיירות גדול, אותה רשת ריזורטים "הלוטוס הלבן", עדיין ים סוער וגועש, נופים מהפנטים ופרשיית מוות/רצח שלכאורה מניעה את הצפייה אבל לחלוטין נשכחת לאור מערכות היחסים שצפות וגועשות.
לדעתי הגדולה של העונה הזאת היתה ביכולת להביא נושא אוניברסלי חוצה תרבויות – סקס כמטבע. כולם עסוקים בזה באופן כזה או אחר לאורך העונה. שני הזוגות הצעירים שמגלמים שני צדדים של מטבע אחת של דור חדי הקרן – מצד אחד משקרים, נואפים, נהנתנים וחיים את הרגע ומצד שני עצורים, מכורים לפורנו, לא שוכבים, מדברים את עצמם לדעת. משפחת דה-גראסו, שלושה דורות של פגיעה והתמכרות לסקס וכאב, כזה שכסף אולי יכול לסדר אבל לא לתקן. מיה ולוסיאה הדמויות האהובות (שלדעתי עושות עוול נוראי ומציגות זנות בצורה מאוד בעייתית) וכמובן טניה! הו טניה שהיא בעצם ג'ניפר קולידג' שעבורה על פי וויט נכתבה הסדרה מלכתחילה. כמה פאטתיות, כמה עוצמה, איזה דמות ענקית.
אז נכון יש לה הרבה בעיות, גם ברמה המוסרית, גם הטייק התרבותי שהיה מאוד חזק בעונה הראשונה (לא פעם בקופנגן הרגשתי בלוטוס הלבן) קיבל טוויסו אחר אבל זו התפתחות נכונה וטובה לסדרה. הייתי שמח לראות שבזה היא הסתיימה. אין לי צורך בעוד רצח בריזורט, גם כאן הוא לא היה באמת חשוב לאורך העונה.
אוברי פלאזה האהובה עושה עבודה מעולה אבל בראש ובראשונה פ. מארי אברהם – השחקן הווס אנדרסוני הגדול, עושה פה עוד דמות למופת.
לראות אותם ולחשוב עלינו "העיר הזאת שלנו" (צילום: HBO)
11. העיר הזאת שלנו | We own this city
מיני סדרה
HBO, סלקום TV
דרמה מעולם "הסמויה"
6 פרקים, שעה
כמה ציפייה היתה בי כששמעתי שדיויד סימון עובד על מיני סדרה חדשה שמתרחשת בבולטימור. למי שלא בלופ, דיויד סימון הוא הכותב והמפיק של מה שעבורי נחשבת הסדרה הטובה ביותר שנעשתה אי פעם "הסמויה", הוא כתב אותה בעקבות עבודתו ככתב פלילי בימים הקשים של המלחמה בסמים בבולטימור בשנות ה90. הסמויה הביאה טלוויזיה חדשה, כנה, בועטת שחושפת את האמת על החיים בעיר מתפרקת בה ההישרדות היא היצר השולט במרחב. סיימון יצר בין היתר את "רצח מאדום לשחור" המופלאה, "טרמיי"ו "הצמד" המעולות ואת המיני סידרות שנכנסו לעשיריות שלי לאורך השנים "הקנוניה נגד אמריקה" ו"show me a hero". בכולן עובר קו מחבר של תסריט מבריק, שחקנים מעולים וסיפור חזק.
העיר הזאת שלנו עושה משהו נוסף, היא חוזרת לבולטימור. אחד מהדברים שמבינים כשצופים בסמויה זה שבולטימור העיר היא בעצם דמות בסדרה, אולי הדמות הראשית, היא עגולה וסוערת ומסובבת את הדמויות. בולטימור רווית האלימות וחוסר היציבות, עיר עם פערים כלכליים חברתיים עצומים בין שחורים ללבנים, מוכת סמים ופשע. "העיר הזאת שלנו" לא רק חוזרת לבולטימור, עשרים שנה אחרי ש"הסמויה הסתיימה" היא גם מחזירה שחקנים רבים מהקאסט המקורי, ופתאום מרלו סטיינפילד, אימת השכונות בסמויה הופך לבלש שעומד בראש חקירה של שוטרים מושחתים, או-דוג, אחד מילדי הפינות של עונה 4 הופך לשוטר מושחת ולאורך כל הסדרה חוזרות ועולות דמויות מהעבר ומתערבבות בהווה.
הסדרה מביאה את סיפורו האמיתי של ווין ג'נקינס, שוטר במשטרת בולטימור שמקים לעצמו יחידה מושחתת ואלימה שמשתיתה טרור ברחובות המוזנחים והאלימים גם ככה של בולטימור. היא נעה קדימה ואחורה בזמן בצורה אפקטיבית וכרגיל כמו שסיימון יודע לעשות בצורה הטובה ביותר, מביאה סיפור מורכב ומרתק מהזווית המשפטית, המשטרתית, העיתונאית והאזרחית.
יותר מהכל "העיר הזו שלנו" היא סדרה חשובה שלא נופלת למחוזות הדידקטיים, היא מספרת לנו מה קורה כשאנשים משתכרים מהכוח שלהם, איך הפרטה של מערכות רווחה ושלטון יוצרת כאוס ואת הקו הדק שבין משילות לאנרכיה.
בימים טרופים של שר לבטחון לאומי היא מומלצת מאוד לצפייה.
קורעת את הלב "אופוריה" (צילום: HBO)
לקח המון זמן עד שהגיעה העונה השנייה של אופוריה, בין לבין היו שני ספיישלים על מה קרה בזמן הקורונה, אחד מהזווית של רו (זאנדייה המדהימה) בפרק שכולו דיאלוג אחד ארוך בינה לבין היועץ שלה ופרק נוסף דרך העיניים של ג'ולס שהוא כולו שעה של טיפול שלה אצל הפסיכולוגית. כל זה יצר בילד אפ רציני מאוד לקראת העונה השנייה.
כבר כתבתי את זה בעבר, כל איש ואשת חינוך והאמת שכל הורה צריכה לצפות באופוריה, סדרה אמריקאית שהיא בעצם עיבוד לסדרה הישראלית. היא אמנם מאוד מוקצנת ולעיתים מרגישה קצת טו מאץ אבל היא שיקוף די נכון של בני ובנות הנוער היום, גם אם התנהגותית הכל קיצוני מאוד בסדרה היא בעיקר משקפת את העולם הכאוטי וחסר המעצורים ושליטה שהם חווים.
העונה השנייה מלנכולית מאוד, לא שהראשונה היתה טיול בפארק, רו חזרה להשתמש והיא הולכת ומסתבכת ומתדרדרת לתהומות חדשים שמגיעים לשיא בפרק אחד עוצר נשימה שזאנדייה מוכרחה לקבל עליו כל פרס אפשרי, במהלכו היא מפרקת לגורמים כל מערכת יחסים אפשרית בסדרה ומתפרקת בעצמה. במקביל אנחנו חווים את ההתמוטטות הנפשית של קייסי והתאבססות שלה על נייט וההתפרקות החברתית שלה ועוד שלל כאבי גדילה של כל הסובבות אותה.
שני הפרקים האחרונים מציגים מאין הצגת תאטרון בהפקה סופר מוגזמת ולא ריאלית של לקסי, אחותה של קייסי, שמפרקת ומרכיבה לעיני כולם את הסיפור שאנחנו כצופים חווים בשתי העונות. הכל מהזווית שלה, דמות יחסית שולית בסדרה הופכת למרכזית בהצגה שלה ומספרת את הכל פתאום מזווית קצת שונה שמעניקה עומק חדש לסדרה.
לא קיבלנו סוף טוב בעונה הזאת, הלב נשבר להמון חתיכות ואני זוכר את עצמי יושב עצוב בסיום שלה.
חמש אחיות ו"פריק" אחד "אחיות רעות"
ממתק נהדר שגיליתי במקרה, יצרה אותו שרון הורגן שאחראית על "קטסטרופה" הנפלאה.
"אחיות רעות" מביא את סיפורן של חמש אחיות באירלנד היפה שמוצאות את עצמן בעיצומה של חקירת מותו המסתורי של בעלה של אחת האחיות. כל אחת מהאחיות שונה בדרכה ומביאה סיפור חיים מורכב ומעורר הזדהות וביחד הן יוצרות מקשה אחת אמינה מאוד, הדינמיקה בינהן עוברת לגמרי והאהבה הגדולה שמחברת אותן ביחד, על אף המרוכבות של אחיות, יוצר אנסמבל שתענוג לצפות בו.
אבל בראש הסדרה עומדת הדמות הרעה ביותר שנכתבה בטלוויזיה בשנה האחרונה. דמותו של הבעל המנוח ג'ון פול "the prick". לאורך כל הצפייה חשבתי לעצמי שזה תענוג אמיתי לכתוב דמות כל כך נבזית ומזעזעת. לאורך השנה פגשנו דמויות נוראיות, בית הדרקון מלאה בהן, סמוך על סול הציגה את אחד הרוצחים המצמררים ביותר, בארי מ"בארי" הוא בעצמו דמות רצחנית ומלחיצה ובכל זאת "אחיות רעות" מציגה את הרוע האולטימטיבי, פשוט כי אנחנו מכירים אותו, הוא נוכח במקום העבודה שלנו, אנחנו רואים אותו בקניון צורח על מוכרת, יכול להיות שאפילו במשפחה שלנו יש אחד כזה (לא אצלי כמובן), יש בו אלימות חבויה שזולגת מכל הנקבים ומאמללת את כל מי שמסביבו. מפרק לפרק אתה ממש שמח שהוא מת בסוף.
הסדרה יכולה להיות טריגרית מהרבה זוויות, היא עוסקת באלימות במשפחה, בסחיטה רגשית, גזלייטינג ותקיפה מינית. בכל הנושאים האלה היא נוגעת באופן רגיש מאוד ומטפלת בהן עד סופה בצורה מספקת ושלמה.
משום מה היא חודשה לעונה שנייה וזה מוזר כי היא ממש הסתיימה בתחושה שקיבלתי את כל מה שרציתי, סדרה רגישה, לפרקים מצחיקה ממש, מותחת וכתובה פשוט נהדר. לא היה לי צורך לפגוש את האחיות גארווי שוב.. מעניין מה יקרה עם זה.
אחד מחדרי הבריחה הכיפים של השנה "אפטר פארטי"
הקומדיה הטובה של השנה. כמה חסרה לי סדרה שגורמת לי לצחוק. אז נכון שזה לא המשרד או מחלקת גנים ונוף שמעבר להיותן מצחיקות ממש היה להן גם לב ענק ודמויות שנשארו איתי עד היום, אבל זו קומדיה טובה.
הקונספט שואב מעולם חדרי הבריחה הקרוב לליבי, העלילה עוקבת אחרי פגישת מחזור שבסיומה אסופת אנשים שקשורים באופן כזה ואחר נפגשים לאפטר פארטי באחוזתו של אחד החברים שהפך לסלב סטייל ג'סטין ביבר שמוצא את מותו במהלך הערב. מכאן כולם נסגרים בבית על ידי חוקרת משטרה אמביציוזית מדי לחקירה, עד כאן קלאסיקה של אגתה קריסטי. הטוויסט המדליק בעלילה הוא שכל פרק מסופר מנקודת מבט של אורח אחר והפרק מבויים בהתאם על פי הז'אנר של אותה דמות וככה מקבלים פרק דרמתי, פרק אימה, פרק אנימציה, פרק מיוזיקל שבין לבין גם מקדם את שאלת הרוצח.ת.
הסדרה עווררה התרחשות רבה בעודה שודרה כי היא דאגה לשתול רמזים במהלך הפרק ששלחו את הצופים לשלל ניחושים ונראה שבמבט לאחור אכן נכתבה ממש כמו חדר בריחה שכשל הנתונים מוגשים כבר מהתחלה.
אז מעבר למתח המובנה בחקירת הרצח הסדרה פשוט טובה, היא מצחיקה מאוד, יש בה דמויות מעולות ומגוונות, כל אחת מהן כתובה מעולה ומשוחקת נפלא.
האדם מחפש משמעות " המטופל"
קשה לדבר על המטופל בלי לעשות ספויילרים, היא אחת הסדרות הקשות לצפייה שראיתי השנה, היא קשה לעיכול וכואבת בגוף וזו אזהרת טריגר. למי שמותחנים פסיכולוגיים אפלים שמשלבים כליאה, תסביכי אב-בן ושואה באופן לא מתחנף ולא מתפשר קשים לעיכול עדיף לדלג.
בראש ובראשונה זו סדרה מאוד חכמה, היא כתובה חכם, היא מביאה סיפור מרתק וחופרת בנפש האדם בצורה מאוד אפקטיבית. בקצרה בלי ספויילרים כי זה כבר מופיע על הכרזה, הסדרה מביאה את סיפורו של אלן סטראוס, פסיכולוג יהודי שהתאלמן לא מזמן והמפגש שלו עם מטופל יוצא דופן, סאם. סאם הוא רוצח סדרתי והוא מחליט לכלוא את אלן במרתף שלו לטיפול אחד ארוך בו הוא מתחנן שירפא אותו מהצורך לרצוח.
מכאן הסדרה מתגלגלת למותחן נגד השעון שבמרכזו עומדות שאלות פילוסופיות רבות, על הישרדות, היכולת לחמול ולסלוח, על מקורות האמפתיה והרוע. לא סתם באחד הפרקים עולה חזק דמותו של ויקטור פרנקל ואיזכורים רבים לספרו "האדם מחפש משמעות".
יהדותו של שטראוס היא מוטיב משמעותי מאוד בסדרה, הקשר עם הבן שחזר בתשובה והתחרד, היחסים המשפחתיים, ציר האורך והרוחב היהודיים פרוסים באופן מאוד גלוי ועמוק בסדרה והיא לא פעם לוקחת אותנו לביתנים של אושוויץ ושואלת שאת שאלת הקורבן והמקרבן.
היא אמנם סדרה קשה מאוד לעיכול, מורן לא החזיקה מעמד וצפייה לילית לא עוזרת, היה לי קשה להרדם אחרי 2-3 פרקים ברצף אבל היא באמת מאוד מתגמלת.
סטיב קארל הוא אחד מהשחקנים האוהבים עלי, המשרד לנצח תהיה הסדרה הראשונה והטובה ביותר, אני חוזר לראות קטעים ממנה כמה פעמים בשבוע וכבר שם היה ברור שמדובר בשחקן גאון, היכולת שלו להעביר רגש אם בקומדיה או או בסרטי מתח היא יכולת נדירה. הוא מביא כאן משחק מדהים, מאופק, כואב ומתאבל, עייף ומובס ובעיקר מאוד חכם. קשה אבל שווה.
ג'ון סינה בתפיד אפי "פיסמייקר"
בשעתו בזמן הצפייה בסדרה חשבתי שהנה סדרת השנה שלי. וואו וואו וואו. הכל יש בה. היא אלימה בצורה גרפית בוטה, היא מותחת, יש בה חייזרים מרושעים, דמויות שוליים בועטות, הומור שגרם לי לצחוק בקול רם מול המסך, שיר פתיחה (מצורף כאן) שגרם לי לא רק שלא להעביר אותו אלא ממש לצפות בו ביוזמתי שוב ושוב ובעיקר ג'ון סינה אחד ויחיד – איזה שחקן! יש כמה סצנות שהוא חייב לקבל כל פרס אפשרי עליהן.
פיסמייקר ממשיכה מהנקודה בה נגמר הסרט "יחידת המתאבדים" של ג'ימס גאן, סרט הקומיקס של DC שהיה אחד הסרטים הטובים שיצאו מהעולם הקולנועי הכושל שלהם ואחד מסרטי הקומיקס הטובים של השנים האחרונות. גם כאן ג"ימס גאן כתב וביים את כל פרקי הסדרה, אותו במאי שהביא את שומרי הגלקסיה, הוא אמן אנסמבלים, הוא יודע לספר סיפורי חבורות מנודים בצורה המושלמת ביותר.
גם כאן יש לנו את פיסמייקר ואיגלי (הנשר שלו) שומפעלים על ידי סוכנות ביון לסכל מזימה בינלאומית אבל בעצם יש פה סדרה על אאוטקסטים, על יחסי אבות ובנים, על זהות ובחירה בטוב, על כאבים פנימיים והכוח שבקבוצה ובאמון. ג'ון סינה בתור פיסמייקר היה ענק כבר בסרט אבל כאן הוא פשוט מדהים. הוא מביא את כולו לתפקיד, הוא רוקד בתחתוניו ברגע שאומר כל כך הרבה ומנגן על פסנתר באחת הסצנות היפות בטלוויזיה השנה. הוא ענק. לצידו עוד שלל שחקנים מעולים שעוטפים יפה את הסיפור, בולט בהם ויג'לנטי, דמות מופרעת לחלוטין וקורעת מצחוק.
בהרבה מובנים פיסמייקר עושה קצת "הבנים" אבל המשחק הכובש של סינה והצוות והתסריט המהודק מזניקה אותה קדימה. לא חייבים לראות את הסרט ומספיק פשוט לצפות ולהינות ממנה.
תככים ומזימות בחלל "למען כל האנושות"
טוב הבחירה של למען כל האנושות במיקום הזה לא כל כך הוגנת, ראיתי את שלושת העונות בבינג' אחד קצר של שבועיים ככה שמאוד קשה לי להפריד בין העונות השונות וטיבן, מבחינתי מדובר בסיפור אחד ארוך איכותי ומהנה מאוד.
הסיבה שהיא בכל זאת כאן היא כי אתם לא ראיתם אותה ואתם צריכים. היא פשוט מעולה.
למען כל האנושות עושה בדיוק את כל מה שאני אוהב – היא מביאה היסטוריה חלופית (לא להיבהל), היא מביאה דמויות מעולות וכתובה נפלא, היא מרגשת עד דמות, מותחת ומלחיצה ולעיתים גורמת לך לשבת על קצה הספה בדפיקות לב.
נכון בצפייה מרתונית יש בה משהו קצת שבלוני בחזרתיות של "יצליחו לא יצליחו" אבל היא עובדת נפלא וזה עובר והמוכנות של היוצרים להיפרד מדמויות משמעותיות עוזרת מאוד.
אז על מה הסדרה? בבסיס שלה היא מביא את השאלה מה היה קורה אם הרוסים היו נוחתים על הירח לפני האמריקאים. אני אוהב את הנקודות האלה בהיסטוריות חלופיות כי הן לא בסגנון חזרה לעתיד ועכשיו כל המציאות היא סטימפאנק מוזר אלא הכל נשאר אותו דבר אבל ממש לא, התחרות החדשה עם הרוסים הכניסה את המלחמה הקרה להילוך גרעיני אחר לחלוטין ושינתה את כל המירוץ לחלל.
אז זו סדרה על אסטרונאוטים, על חלל, על מערכות יחסים, כל עונה קופצת עשור קדימה ומביאה דילמות חדשות, מהירח עד מאדים, היא כתובה נהדר והיא באמת מאוד מרגשת. כל מי שמלחיץ אותו.ה סדרות חלל ומדע בדיוני אז הסירו דאגה זו תמה מרכזית אבל היא לא מעייפת ולא טרחנית. זו סדרה על מערכות יחסים ועל תחרות בלתי נגמרת שעתידה תמיד להסתיים באסון.
מקומדיה גדולה לאפלה מעיקה. בקטע טוב. "בארי"
לקח לי זמן להחליט באיזה מקום בארי, באינסטינקט הראשוני היא כמעט נשכחה לי ואז נזכרתי איזה עונה היתה כאן וכמה אני אוהב את הסדרה הזאת.
בארי התחילה כקומדיית דרמת פשע שבעונה הראשונה היתה מצחיקה, מהירה ומבלבלת, בעונה השנייה התאזנה לכיוון הדרמת מתח פשע ועדיין היתה משעשעת ובעונתה השלישית, בדיוק כמו התהליך שעובר על גיבור הסדרה הפכה להיות מצחיקה לפרקים (כשהיא מצחיקה היא קורעת) ובעיקר אפלה, קשה לעיכול ומותחת מאוד. התהליך שתיארתי הוא טוב, ממש טוב, זה לא תסריט שהתדרדר ואיבד כיוון, זה מכוון מאוד ומרתק, קצת ההיפך מכל מה שרציתי שיקרה אחרי העונה הראשונה אבל בלתי נמנע מכיוון פיתוח הדמויות הגאוני.
קשה שלא לעשות ספויילרים לכל הסדרה אז רק אכתוב שבארי במצב לא טוב העונה, כל ההשלכות של המעשים שלו מהעונות הקודמות חוזרות בבת אחת לנגוס בו, הן בקורבונות שלו והן במערכות היחסים שלו עם בת זוגתו, עם המעסיקים שלו, כולם מתהפכים ועוברים תהליכי עומק בעצמם, לא כדמויות רקע והכל מתכנס לסוף הגיוני אבל כואב מאוד.
בארי מביאה כנות וכאב למסך ברמות חדשות, היא לוקחת את האנטי גיבור האהוב עלינו כל כך מהעשורים האחרונים (וולטר וויט, טוני סופרנו, סול גודמן) ומעמידה אותו באופן כואב וקשה וכך על הדרך גם אותנו מול ההחלטות שאנחנו מקבלים. זו סדרה מאוד הומניסטית ויש בה היבטים של צדק אמיתי.
כפי שכתבתי, כשהיא מצחיקה היא מצחיקה בטירוף, יש כמה סצנות שנכנסו לפנתאון הטלוויזיוני, מרדף מכוניות אגבי שיכל בכיף להתחרות בכל סרט מהיר ועצבני, אנשי ישוב שבאים להתנקש ולנקום ובאופן כל כך מגושם נכשלים ונוהו האנק אחד שממשיך להיות פנינה טלוויזיוניות ענקית.
בארי תעלה לעונתה הרביעית והאחרונה בהמשך השנה, היא אולי לא תשאיר את החותם של שוב שורות והסופרנוס אבל היא יחידה במינה באמת.
מישהו משחק לך במוח חלק א' "חזרה גנרלית"
תזות שלמות כבר נכתבו על "חזרה גנרלית" והיא לחלוטין סדרה בסגנון או ששונאים או שעפים עלי. אני כמובן בצד השני. הוויכוח השני שסובב סביבה זה האם היא אמיתית? כלומר האם הדוקו אמיתי לגמרי או שהיא מתוסרטט? כי היא לחלוטין מיינדפאק אחד ארוך.
את הסדרה ייצר נייתן פילדר, יוצר דוקומנטרי עתיר שבחים, ממליץ מאוד לצפות ב"נייתן בשבילך" שם נראה שהונחו בסיסים ראשוניים לסדרה הזאת.
אפשר להתחיל ב"על מה הסדרה הזאת?" כי גם זה נושא שנתון לדיון בלתי נגמר, עבורי זו סדרה על היכולת האנושית לחמול ולסלוח.
בבסיס היא מביאה ניסוי חברתי מתועד בו ניתנת לאנשים ההזדמנות לערוך חזרות אינסופיות, לחזור את התוצאה המדוייקת ביותר ואת כל התרחישים לפני התמודדות עם ווידוי כלשהו, לכאורה ניסוי ענק אבל בפועל הוידויים הם דברים קטנים ושוליים, מעולם לא עשיתי תואר שני, ריב על ירושה וכו.. ככל שהעלילה מתקדמת נייתן מכניס את עצמו לתוך הסיפור ואנחנו נבלעים ללופ אינסופי של חזרות ותהיות פילוסופיות לעיתים מרתקות לעיתים קרינג'יות ולא מעט מטרידות וקשות לעיכול.
מה שהופך אותה לכל כך ייחודית והיא מקבלת את המקום השלישי המכובד זה עומק ומשך הזמן שהסדרה הזו ליוותה אותי מהרגע שירדה, היא מערערת באופן אמיתי וכנה הנחות יסוד ועושה מהלכים טלוויזיונים מרתקים. נייתן פילדר מנצח על כל התזמורת הזאת שהיא המשתתפים והצופים כאחד כמנצח גאון, כזה שרואים אחד לכמה שנים ואתה לא יכול שלא לתהות תוך כדי הצפייה ובסופה: מה ראיתי עכשיו?
כתבה מלאת ספויילרים אבל מעולה של אריאל וויסמן החכם לסיכום העונה. תחזרו אליה אחרי שתראו.
מישהו משחק לך במוח חלק ב' "ניתוק"
אולי הפתעת השנה שלי, הגעתי אליה בלי לדעת כלום, רק פוסטר מסקרן וידיעה שיש שם את אדם סקוט וג'ון טורטורו שאני אוהב מאוד. הייתי צריך לצפות בפרק הראשון בשלושה חלקים, להתעקש להמשיך, זה דבר נדיר אצלי כי זה סימן בד"כ לעזוב את הצפייה ולא לחזור אבל משהו שם עבד וקרא לי לחזור.
ניתוק היא מהסדרות שמשלבות אנסמבל מעולה עם עריכה מצוינת ורעיון חדש. מה היה קורה אם היתה לנו יכולת להפריד בין העצמי בפנאי לעצמי במקום העבודה שלי, שהייתי מתפצל בגוף אחד לשתי פרסונות שאין להן זיכרונות אחד מהשני. א.ד. גרדון כתב הרבה על ההפרדות שאנחנו עושים בין עבודה לפנאי, הוא טען שיש צורך אנושי למצוא בכל מעשה ידינו את היצירה. הסדרה נוגעת בזה, בצורך האנושי לשלמות במובן של היות האדם יצור שלם, מה קורה כשבוחרים בהפרדה באופן יזום וחד צדדי, צד אחד בחר לנתק ולחיות ללא ידיעה על מה קורה בשעות העבודה והעצמי השני נולד לתוך עולם עבודה ללא בחירה. מה המחירים שנשלם? מה הטבע האנושי יבקש?
זה נשמע כבד. זה אכן כזה, זו סדרה תובענית ולא קלה לעיכול, היא לא מאכילה את הצופים ונותנת לנו לחוש בכאבים שבהפרדה. בתוך כל זה היא יותר הזויה מכבדה, היא סוריאליסטית וחידתית, הדמויות בה מרתקות ועגולות והחידה הגדולה מושכת ונבנית. התסריט מהודק ולקראת הפרקים האחרונים הצפייה ממש מלווה בדפיקות לב ומתח אמיתי.
פרידה מחבר "סמוך על סול"
פרידת העשור שלי. קשה להתייחס רק לעונה האחרונה בלי לדבר על הסדרה כולה. גם עליה כתבו כבר הכל. יצירת מופת. טובה מסדרת האם שובר שורות. יצירה שלמה ובוגרת. שיא טלוויזיוני. הכל נכון.
העונה האחרונה קשרה את כל הקצוות, לאט לאט והאמת שגם בחלקים מסויימים מהר מהר נפרדנו מכל הדמויות שליוו את הסדרה הנפלאה הזאת. זה קצת מוזר כי בעצם מהרגע הראשון אנחנו יודעים מי נשאר בחיים ומי לא חוץ משתי דמויות, קים והאוורד, ובכל זאת המתח כל כך גדול גם לגבי דמויות שאנחנו יודעים שבוודאות ישרדו את הסדרה.
רוב העונה עוסקת בנסיון להפיל. מבחינת קים וג'ימי את האוורד ומבחינת לאלו את גאס. משחק השחמט המחושב הזה של כל הצדדים מביא שיאים מדהימים של אימה ורגש.
החלק האחרון של העונה ושל הסדרה בעצם מוריד הילוך, עובר לשחור לבן ומספר לנו את הפרק האחרון בהחלט של העולם של שובר שורות, דמויות אהובות משם חוזרות, חלקן אפקטיביות וחלקן פאן סארוויס שסבבה לקבל אבל קצת מיותרות. בסופו של דבר אנחנו מקבלים פינאלה מושלמת. אחרי שובר שורות לא חשבתי שאפשר לכתוב סוף כל כך מדוייק לסדרה והנה הם עושים את זה שוב. הדקות האחרונות שבהן עולות הכותרות השאירו אותי יושב בספה ונפרד מעוד חבר טוב.
הסדרה הזאת לא סתם כבשה לבבות. היא כתובה מבריק, הצילום הידוע מש"ש רק הולך ומשתבח, הדמויות מהודקות. סוף סוף דמות נשית חזקה ומעולה – קים שמגולמת על ידי ריאה סיהורן, לאורך כל הסדרה צובטת את הלב ונשארת דמות אמינה וסוחפת. סול גודמן, ג'ימי מקג'יל, מגולם על ידי בוב אודנרקירק האהוב שחטף באמצע העונה דום לב ודחה את הצילומים, הוא אחת הדמויות האהובות על המסך בשנים האחרונות. הוא מגיש דמות שבורה, נכלולית, לב זהב ומושחת שאיבד את עצמו ונלחם על גאולה. בדקות הפרידה האחרונות שלו מצ'אק בכיתי את הכאב הגדול.
מעניין מי תירש עבורי את מקומה. מאז הסתיימה השאירה בור גדול בעולם הסדרות האהובות. בארי עושה עבודה טובה אבל גם היא תסתיים וניתוק מעולה אבל היא לא הדבר הזה – סדרת בטן. כזו שמחממת ומסעירה ומעוררת רגש עמוק.
למי שטרם צפת.ה. כן, לראות קודם שובר שורות, גם את אל-קאמינו הסרט. ואז את סמוך, ככה תכננו שנחווה את זה.
בית ספר לתסריטאות "בלואי"
תוספת קטנה גדולה: בלואי | bluey
עונה 3
סלקום TV, דיסני+
אנימציה, ילדים ומבוגרים
37 פרקים, 7 דק'
כבר כתבתי עליה בסקירות שנתיות וסוף סוף היא חזרה! עונה שלישית של בלואי. סדרת האנימציה הטובה ביותר למבוגרים וילדים כאחד.
גם בעונה השלישית זה עדיין מטורף כמה הם מצליחים להכניס ב7 דקות, זה בית ספר לתסריטאות.
האנימציה נהדרת וחדשנית בפשטות שלה, המוזיקה מעולה אבל אין ספק שהדבר הכי חזק בה היא היחסים.
זו סדרה שמצליחה לגעת בכל הנושאים, ילדות, הורות, פחדים וחרדות, משחקיות, דמיון, אובדן וזיקנה, יחסים בין אחיות, בין הורים לילדות. חברות.. הכל. והכל כמו נכתב ביד אמן, בשבע דקות של פרק כולל שיר פתיחה ונעימת סיום אנחנו צוללים לעולמן של בלואי ובינגו האחיות והוריהם בנדיט (אבא) וצ'ילי (אמא) ונשאבים לרגעים מצחיקים מאוד ומרגשים מאוד ובעיקר מאוד מאוד אמיתיים. למרות האנימציה ולמרות שמדובר בבעלי חיים מדברים זו אולי הסדרה שאני צופה בה שמדברים בה הכי כמו בחיים.
אני כמובן הכי מחובר להורים, לאופן המשחק של אבא עם הבנות, להתמסרות הטוטאלית למשחק גם במחיר של השתטות מוחלטת. לפרק שבו אמא צריכה רגע מהילדים ונסגרת בחדר בעוד אבא מנסה למנוע מהן להפריע לה לנוח.. בסוף היא אומרת להן שהיא לא כועסת היא פשוט צריכה רגע הפסקה מההורות. הכל שם כל כך חד ומדוייק.
התרגום בעברית מעולה! ראיתי את הסדרה גם באנגלית וגם בעברית, ברור שבאנגלית יש דברים שעוברים טוב יותר אבל גם הדיבוב והתרגום הישראלי מבריקים ומעודכנים, ונשמעים טוב שזו באמת ציפייה מוגזמת מסדרות מדובבות.
שבו עם הילדים, או פשוט עם עצמכם ותתפנקו על בלואי, זה מלא בלב ושמחה.
עוד שנשארו מחוץ לרשימה
מה שמופיע כאן לא נכנס לרשימה לא כי הוא לא טוב אלא כי יש גבול לכמה אני יכול לכתוב על כל סדרה. אם הן כאן ואלא אם כן ציינתי אחרת אני ממליץ לצפות בהן גם כן.
סדרת דוקו מעולה ומטלטלת על החיים של התנועה האנרכיסטית בארה"ב שבחרה לפרוש לאקפולקו – מקסיקו ולהקים שם קהילה אנרכיסטית. במרכז הסיפור דמויות מרתקות, פרשיית רצח מזעזעת וכמובן ביטקויין. היא באה לי בול אחרי קופנגן ואני חושב שכל מני יוצאי תנועה בפיד שלי יכולים למצוא שם נקודות הזדהות מעניינות.
HBO, סלקום TV | דוקו | 6 פרקים
העונה השנייה של המפקדת היתה מעולה, היו הרבה רעשים על עודף להט"ביות כאילו יש דבר כזה.. אבל הייטרס וויל בי הייטרס. אני עפתי על העונה הזאת, אלונה סער פשוט מעולה וכל הצוות. עונה שמראה מה קורה כשיש כיתה שקטה ופתאום לצוות יש זמן לאינטריגות ומלחמות. חוץ מזה העונה הולידה את אחת מסצנות הריקוד המהפנטות שנראו בסדרה ישראלית.
כן.. זה עדיין קורה. אני אהבתי את העונה מאוד, הרגעים של המבוגרים היו מבאסים ומיותרים אבל הדינמיקה של הילדים עדיין מעולה, ההפרדה של אילבן גם היתה ארוכה מדי. נהנתי מהוויב והאימה וכמובן מהפסקול שהחזיר לפלייליסט את קייט בוש הנהדרת.
סוף סוף ריק ומורטי חזרו לעשות את מה שאנחנו אוהבים וזה להצחיק. אחרי עונות של מריבות עם קהל המעריצים חזרנו קצת לעלילות מעניינות והומור חכם, עדיין יש תחושת מטא על מטא שיכולה לתסכל אבל זו אכן סדרה חכמה ומצחיקה מאוד.
כמעט שכחתי ממנה וחבל. סדרה קטנה ומעולה של אמאזון פריים על מה היה קורה אם היינו יכולים להעלות את עצמנו לענן רגע לפני מותנו, העונה השנייה מביא קצת ביקורת חברתית ועדיין שומרת על לב גדול והומור טוב.
אח.. מארוול מארוול מה יהיה? שנה שעברה קיבלתם רשימה משלכם איזו היתדרדרות..
אוסקר אייזיק מדהים אבל בכל תפקיד שתזרקו אותו הוא מדהים. הסדרה בינונית, נמרחת ולא מספיק טובה. כן יש טוויסט יהודי ויחסים מורכבים אבל בגדול שיעמומון
קשה לי להבין את ההתלהבות. זה לא שלא נהנתי, היה אחלה אבל גם היה לי אחלה לצפות בסמולוויל בזמנו. זו סדרת נעורים על פנימייה עם כוחות על, אקס מן עם אימה לנוער. דמויות כיפיות, משפחת אדמס יותר נאמנה למקור וטים ברטון נותן את הטון שלו. בסוף סדרה סבבה לא יותר.
שוב מארוול מאכזבת
זה כאילו מצחיק אבל לא, כאילו מעניין אבל לא. בכללי לא ברור על מה נמרחה על סדרה. טטיאנה מסלאני נהדרת כתמיד, הופעות אורח נחמדות אבל חוץ מהפרק האחרון שהיה מעולה לא עפתי.
ריבוט היא קומדיה קלילה וכיפית, מספרת על סדרה אהובה מתחילת שנות ה2000, קלאסית כזו כמו אריזה משפחתית או צער גידול בנות, שמקבלת ריבוט, אתחול מחדש, עם כותבים חדשים לצד כותבים ישנים. יש כאן יחסי הורים-ילדים, אהבות ישנות והרבה צחוקים. קיגן מייקל קין לא מצחיק אותי כאן, ג'וני נוקסוויל כן. פול רייזר תמיד חמוד. סה"כ בסדר וגוד טיים אבל לא יותר מזה וחבל.
עוד סדרה שהתחילה בפיגוז וסיימה את דרכה השנה בנפילה. מה להגיד.. באסה. העונה האחרונה היתה טובה בעיני, אולי הטובה ביותר מאז העונה הראשונה. אהרון פול הביא משחק משכנע וסיפור נוגע ללב אבל חוץ מזה נשארנו עם אותה תחושה מתסכלת שאני לא מבין כלום. אולי זה כי הם כבר הפסיקו להבין.
איזו נפילה. סדרה מבאסת שחוזרת לטעויות של סדרת האם. שוב חשוך, שוב ערב אז לא רואים את ההתרחשות, למה אף אחד לא מדליק נר?
אבל באמת מה שמבאס זה שפשוט לא מצאתי שום דמות שאיכפת לי ממנה, שימותו כולם. למה לראות סדרה שאין לך שום אמפתיה כלפי אף דמות, בסדרת האם היתה אריה ונד וטיריון ואפילו ג'יימי, כאן? דראקאריס על כולם.
