Set your intentions

בשלושה שבועות האחרונים התחלתי לתרגל יוגה.

לא צריך להכיר אותי היכרות מעמיקה כדי לדעת שאני ופעילות גופנית זה לא שידוך משמיים, כשלימדתי בבי"ס הרגשתי שהגוף בתנועה מתמדת, עולים ויורדים מדרגות, הולכים במסדרונות, בשיעורים שלי אני תמיד מסתובב וזז, היתה לי תחושה שאמנם אני לא מתאמן אבל הגוף שלי פועל. מאז הקורונה, הסגרים, העזיבה של בית הספר, העבודה מול מחשב רוב היום המצב הלך והחמיר, הגב כאב לי באופן די קבוע, הצוואר נתפס והגוף הרגיש פשוט חלוד.

כשהגענו לתאילנד הרגשתי שהגוף שלי מפורק לחלוטין.

אחרי הנשיכה של מורני נתפסתי כולי, לא יכלתי לשכב, לעמוד, להזיז את הצוואר, הלכתי למסאזיסטית המדהימה שנמצאת ליד הבית שלנו שתפרק ותרכיב אותי מחדש ובאמת בנסיעה חזרה הביתה הרגשתי קצת יותר טוב. כשהגעתי הביתה מורני אמרה לי בפשטות המורנית שלה, מסאז' זה משהו שצריך להרוויח אותו דרך פעילות גופנית, שהיא כספורטאית מרגישה שזו ההצדקה למסאז'.

כששואלים אותי למה באנו לכאן אני אף פעם לא מוצא תשובה מספיק טובה, אולי כי יש המון, אולי כי אין מספיק. אני כן יודע שאחת מההחלטות שלנו היתה לנסות לעשות דברים חדשים או דברים שרצינו ודחינו תמיד.

אז נרשמנו ביחד ליוגה במקום יפה שנקרא 'אוריון', יש שם שיעורים בבוקר ואחר הצהריים וכל יום יש מורה אחרת שמלמדת בגישה קצת שונה. הצ'אלה בה מתרגלים יושבת על הים עם נוף מדהים ואוויר נעים והתחושה שם לא מתחכמת ומאוד מזמינה. התחלה טובה.

אני חושב שמה שתפס אותי מהרגע הראשון זה היכולת להתאמן בקבוצה, בין עוד אנשים ולא להיות בחוויה השוואתית תמידית, ברור שבאימון יכולים להיות מגוון גדול מאוד של אנשים שכל אחד מהם נמצא במקום גופני ונפשי אחר לחלוטין ועדיין להצליח לתרגל ביחד. זה דגש שנאמר בתחילת כל שיעור, כל אחת ואחד בקצב שלו.

וככה מצאתי את עצמי מתמסר לפעילות גופנית כמו שלא חוויתי שנים, מנסה ללכת שלוש פעמים ואף יותר בשבוע. מרגיש את הגוף נפתח, את השלווה שבמתיחה ובשחרור. את העוצמה שבנשימות וכמה שאני לא יודע לנשום. קצת כמו להכיר את הגוף שלי מחדש. ופתאום כבר לא כואב, ואני יכול לשבת שעות על המחשב במהלך היום והכל בסדר. היום באימון כבר ממש הרגשתי איך אני מתחיל להבין את היוגה, אני לא רק מחקה תנועות אלה מבין את המעגליות, איך התרגילים מתחברים. הלוואי ואצליח להתמיד. למשך שעה וחצי כמה פעמים בשבוע להתחבר לגוף.

ללמוד לנשום

וורן הוא אחד מהמורים שלנו ליוגה, אדם שנראה שעבר דברים בחיים שהובילו אותו לאיפה שהוא נמצא היום. וורן מלמד אותנו לנשום, השיעורים שלו עוסקים בעיקר בזה, טכניקות נשימה בתוך תרגילים גופניים. מהשיעור הראשון איתו נדלקתי, משהו בקיצוניות שחלק מהתרגילים דורשת תפס אותי.

באחד התרגילים הקבועים בסוף האימון הוא מבקש מאיתנו לשכב רפויים על הגב ובשלב כלשהו לפי ההנחייה שלו להכניס אוויר לריאות, לנשוף את כל האוויר, לעצור את הנשימה וללחוץ ולכוון את כל הגוף בזמן שהוא עובר בין כולנו ודורש כמו מטיף "squizz!!!!" תלחצו את הכעסים, הפחדים, החרדות, הטרדות, תלחצו אותם החוצה דרך הידיים, הרגליים והחזה, תלחצו!!! ואני מתמסר, לוחץ הכל החוצה, את הכאבים, הפחדים הכלכליים, החרדות על הילדים, המרחק מהבית והבדידות, הכעסים, את הכל אני לוחץ החוצה עד שלא נשאר עוד אוויר בריאות, ואז למשמע הגונג בקערה הטיבטית בבת אחת משחררים את כל הגוף וצונחים על המזרן. הקולות הנשמעים ברחבי החדר באותו רגע מעוררים לא פעם צחוק, אנחת רווחה משולבת עם נשימות בהלה.

זו תחושה שעולה לי המון כאן, ללמוד לנשום. להנמיך את הווליומים. בתרגילי הנשימה האלה וורן מזכיר לנו שגם כשאנחנו מרגישים שנגמר האוויר צריך ללמוד לשחרר, יש לנו עוד הרבה אוויר בגוף אנחנו פשוט לא יודעים להשתמש בו, כשאני מצליח באמת להתחבר לנשימה אני מגלה שזה נכון. שזה המון בראש. יש לי יותר אוויר ממה שאני חושב.

קוקוס של אחרי אימון

יומיום

בכל פוסט שאני מפרסם אני מקבל לפחות כמה שאלות על איך נראים החיים כאן ביום יום. אולי בקרוב אקדיש לזה פוסט שלם, לחיים המקבילים שיצרנו לנו כאן. נכנסנו לחלוטין לשגרה, שמים את הילדים בגן, שותים קוקוס קר, עובדים, לפעמים מתפנקים בארוחת בוקר במקום יפה, אוספים את הילדים, זמן בריכה, חוף, מפגשים עם חברים. סופ"שים ארוכים.

יש את הרגעים האלו, שלא צריך יותר וויז, שפרצופים מתחילים להיות מוכרים, שאתה יודע באיזה שעה יותר עמוס אז מאיפה יותר כדאי לנסוע, איפה הקוקסים הטובים ועוד המון רגעים כאלה שמסמנים לך שאתה כבר לא חדש. יש בזה משהו מרגש.

מתחיל לסגור עלינו.

הקורונה כאן, מתחילים להרגיש את זה. חנויות נסגרות, רוב בתי הספר והגנים נסגרו עד סוף החודש, שלנו נשאר פתוח כי הוא קטן אבל גם זה מרגיש זמני. שומעים יותר על אנשים חולים והמעגלים מצטמצמים. מחשבים מפגשים, מתחמקים ממקומות המוניים. מדהים לראות איך בשנתיים לימדנו את עצמנו תרגול מניעה. כאילו הוטמעו בנו אינסטינקטים חדשים. ננשום גם את זה.

יורד המון גשם בשבועות האחרונים ומחשיך מוקדם, זה מביא איתו איזו עגמומיות כזאת, אומרים שהעונה הזו גשומה במיוחד לעומת השנים האחרונות, אולי יש הרבה מה לשטוף. לומדים כאן ללכת בגשם ולהתנחמם בהפוגות או בימים של שמש.

מתחיל להרגיש כמו בית.

הילדים

וואט איז יור ניים?

אורצ'וק מסתובבת ושואלת את כולם מה השם שלהם באנגלית. זה נכון מה שאומרים, הם ספוג, חודשיים בגן והם מתחילים לדבר ולהבין אנגלית. גלגול במיוחד, מספרים, חיות וסתם מילים שהוא קולט, זה מעיף לנו את המוח. אנחנו אפילו מוצאים את עצמנו לא מעט מדברים איתם באנגלית, בודקים את ההבנה.

גם הם כמונו הולכים ומרגישים בית, לומדים לאוהב את הים והחול, את השכנים, להרגיש בנוח. יש חברים טובים וקשרים שנרקמים. הם מזהים מקומות בדרך כשנוסעים באוטו (הנה הבית חולים של אמא).

סבתא מתקשרת והם אומרים לה סוואדיקה! גלגול מקפיד על סוואדיקאפ כי הוא בן..

החברות בינהם הולכת ומתהדקת, מכל הדברים שאומרים לנו על המסע הזה זה הכי נכון – זו מתנה גדולה שאנחנו מעניקים להם.

3 תגובות

  1. יופי לעשות יוגה,איחוד,להתאחד עם המקום עם האנשים עם הקצב …להרגיש בית.
    יש לי תחושה שבעוד כמה חודשים ניפגש בהודו ונשב באיזה אשרם לנשום את עצמנו לדעת….

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

הי אני ניר בוסקו

קצת קשה להגדיר במילה אחת את מה שאני עושה. איש חינוך, מורה של מור׊׉, מעצב גרפי ומפתח אתרים, נגר חובב, הנדימן, מייקר. בעיקר נשוי למורן ואבא של גל ואור. 

בתוך הבליל הזה אני בעיקר מנסה לעשות את מה שאני אוהב ולעבוד עם ׭נשים טוב׊׉.

הקמתי את "הפרעת קשב" מתוך רצון להביא לידי ביטוי את כל עולמות העיסוק שלי, לפעמים הם משתלבים ולפעמים הם נפגשים, האהבה שלי לעשייה חינוכית לצד האהבה שלי לדברים יפים.

Whatsapp Chat
רוצ׊׉ להתייעץ, לדבר, לקבל הצעת מחיר? שלחו הודעה