יומן מסע משפחתי

שתי תמונות

עבר הרבה זמן מהפעם האחרונה שכתבתי, כחמישה חודשים. אין איך להדביק את הזמן הזה ואין סיבה אחת ללמה לא כתבתי, אולי זה בגלל שהחיים נכנסו כאן לשגרה עמוסה של עבודה, ילדים והחיים עצמם ואז לכתוב הרגיש קצת כמו לכתוב בארץ, זה לא מדוייק כי החיים פה עדיין שונים בתכלית וקרו המון דברים, אולי זה עודף הבלוגים והמודעות העצמית או לעיתים חוסר המודעות כאן באי שקצת דחפו אותי החוצה מהלופ והצורך לכתוב כי כמה אפשר לכתוב על חיים באי? אבל זה גם לא נכון. יש הרבה מה לכתוב. תמיד.

היו לנו כאן אינספור ביקורים מלכותיים, אלי חבר שהוא אח, אמא של מורני שהתארחה אצלנו חודש ונכנסה ללב העניינים, אמא שלי ואיילון שאספו את החוויות הכי מטורללות שאפשר לדמיין, שני אחותה התאומה של מורני ומיקה אחותה הגדולה ויהלי האחיין האהוב, רק על המפגשים האלו אפשר לכתוב המון מילים של אירוח וקירוב לבבות ותחושת בית ושייכות. חלינו בקורונה (חוץ ממורני כמובן טפו טפו אשת ברזל) חזרנו לבית הישן על החוף, עשיתי כוכב שני, מורני מתאמנת באיגרוף תאילנדי והחיים פשוט מתקיימים להם.

בתוך כל זה חשבתי לכתוב על שתי תמונות שמייצגות את הרגעים בהם אנחנו נוכחים היום. שתי תמונות שלא צולמו ובכל זאת אני רוצה להעלות על הכתב כדי לזכור.

תמונה ראשונה: מה שקורה להם

גל מתעורר מוקדם תמיד. מוקדם מדי. זה מה יש ולומדים לחיות עם זה. לפני כשבוע הוא ניגש אלי למיטה בסביבות שש ועשרה וביקש שנשחק, כדי להצליח להחזיק את אור ישנה ולתת למורני עוד רגע של חסד קפצתי מהמיטה והצעתי שנצא לראות איזה אוצרות הים הביא לנו, התלבשנו ויצאנו מהבית, החוף היה ריק מאנשים ויצאנו להליכה, את גל עדיין מפחידים הכלבים ולכן הם התוו לנו את המסלול התקדמנו לצד אחד וכשנתקלנו בכלבים חזרנו חזרה לצד שני למקום בו עצי קוקוס נפלו ומונחים בזווית שמאפשרת לילדים לטפס ולטייל עליהם כמו היו בקרקס. בדרך חזור אני מבחין מרחוק בילדת הטבע שלנו וזו התמונה שצולמה בראשי בלבד:

על החול צועדת ילדת פרא, תלתלי זהב מטריפים, היא לובשת תחתונים בלבד (של גל עם קרע קטן בישבן), על הגב יש לה תיק פרוותי גדול מדי בצורת חד קרן והיא מחזיקה מקל ביד. היא מתקדמת במהירות לכיוון ההפוך צועדת בביטחון.

אני מתחיל לצעוק לכיוונה "אורצ'וק!!" אבל היא לא שומעת ואני מתחיל להתקדם מהר יותר, בראש שלי מתערבבת תחושת דאגה, שלא יבוא כלב, שלא יעקצו אותה נמלות אש ושאר חרדות של האי. יחד עם זה תחושת גאווה עצומה, הלב מתרחב, ילדת פרא צועדת בחול הזהוב, ברקע ים כחול עם איים ירוקים, היא בוטחת בעולם ובאי הזה, מרגישה בו בבית. פתאום קלטתי שאני ממש רץ אליה עד שהיא קולטת ומסתובבת אלי, נעמדת במן תנוחת החוקרת הצעירה, חיוך ענק, מקל תקוע באדמה ועיניים כחולות עמוקות. היא רצה אלינו ואומרת לנו "קמתי ולא הייתם, ארזתי תיק עם בגדים ובאתי לחפש אתכם". אני מחבק אותה חזק והיא מצטרפת לטיול.

תמונה שנייה: שלא ייגמר

מורני הפתיעה אותי בסדנת קרמיקה על אבניים אצל קודי, בחור אירני שיצר סדנה מדהימה של עבודה עם חימר, יצירת כלי נגינה ועבודה עם כלים מסורתיים. המפגש הראשון היה נהדר, זמן משלי של יצירה שבאופן מפתיע אין לי מספיק ממנו כאן, תוך כדי סיפרתי לקודי על גלגול והוא הציע שבפעם הבאה אני אביא אותו איתי.

שבוע אחרי אני אוסף את גלגול עם הקטנוע מהגן ואנחנו עושים את דרכנו ל'צ'קרה קומיוניטי'. הדרך במיין רוד של קופנגן יפה מאוד, תמיד אני נפעם מעומק הירוק, מהשכבות הבלתי נגמרות של קוקוסים, בננות וסלעים בראשיתיים.

גלגול חגור אלי מלפנים, עם הקסדות שלנו בקושי אפשר לשמוע אחד את השני, הנסיעה ארוכה ואיטית, אני נותן לרוח לקרר אותנו מהחום הבלתי נתפס ששורר פה בצהריים, אני מרגיש את גלגול קרוב אלי, עדיין במדי הקנבס של הגן מזיע כולו, בקודקוד הקסדה שלו יש פתח איוורור קטן שאליו אני יכול ספק ללחוש ספק לצעוק דברים ולהתאמץ מאוד להאזין לתשובה. וזו התמונה:

כביש מתפתל בעלייה, מסביבינו עצים רמי צמרת, הכביש ריק, אנחנו מנהלים שיחה בתוך הקסדות ולפתע העיניים שלי מתמלאות דמעות. תחושה עצומה של אושר עוטפת אותי. אני מחניק את הדמעות ולוחש לגלגול לתוך הקסדה "אמן, אמן גלגול שתזכור את הרגע הזה, שבו רק אני ואתה נוסעים פה בג'ונגל בארץ זרה לנו שהיא כבר בית, תזכור את הרגע הזה של השלווה והשקט, של הביחד שלנו, אני יודע שהזכרונות שלנו מהגיל הזה נעלמים אבל אני מבקש ממך לזכור." זה היה הרבה יותר ארוך ומורכב מכל משפט נורמלי שילד בן חמש יכול להכיל ובכל זאת שמעתי אותו מבעד לרוח אומר "טוב אבא".

לשמור על ציפה

יצאתי לצלול שוב השבוע, דיויד המדריך שלח הודעה בלילה אם בא לי להצטרף לפאן דייב בסייל רוק ואחרי התלבטות קלה על ההשלכות של הלוז והעבודה החלטתי להגיע.

הצלילה הראשונה לא הייתה להיט בלשון המעטה, לקח לי זמן להצליח לרדת כי היה חסר לי משקל בחגורה וזה כבר הוציא אותי מאיזון מכל הכיוונים, לקחתי שאיפות גדולות מדי בירידה ובשלושים מטר כבר הרגשתי שאני רק בלחץ ולא נהנה. הצלילה לא באה לי טבעי, אני לא פשוט נכנס למים וחווה את ההתרגשות שאחרים חווים, אני נלחץ וצריך להיות מאוד בשליטה, יש משהו מוזר בלהיות אורחים במעמקים ובכלל בתחושת האפשר למות כאן. אחת מהבעיות שחזרו אצלי לאורך כל הצלילות היא סיום הצלילה. כשמגיעים ל8 מטר לעצירת ביטחון אני מתקשה מאוד לשמור על איזון ולהחזיק בין שלוש לחמש דקות במקום הזה וגם הפעם למרות שמאוד השתדלתי לנשום רגוע, לרוקן את החליפה ולשמור על יציבות די מהר עליתי כמו פקק שמפנייה לגובה פני הים וסיימתי את הצלילה לפני כולם שוחה לבדי לכיוון הסירה.

אנחנו לקראת סיום כאן באי, עוד רגע חוזרים הביתה והתחושה מאוד זהה, מרגע שעברנו את קו החודשיים התחושה היא שאנחנו מתקדמים במהירות חסרת מעצורים לסוף המסע. השבוע כשהבנתי שנשארו חודש וחצי עלתה בי אותה הרגשה של פאניקה בה אני הולך ומתרחק מדיויד, צופה בו בעודי עולה למעלה למציאות. מה עוד רציתי להספיק? מה עשינו כאן? מה השגנו? על מה ויתרנו? איך חוזרים? לאן? למה.

יש פה באי חווית ניקוב כרטיסיות תמידית, עשית אינר ווק? אכלת בבוסתן? עשית סדנה כזו או אחרת? סוג של משבר גיל הארבעים קולקטיבי. אני יכול לספר לעצמי שאני לא בזה אבל בעומק כמעט ובלתי אפשרי שלא להישאב לתחושת הפומו שהאי מייצר. עכשיו כשמתחיל להגמר אפשר להרגיש את זה ביתר שאת. אני משתדל מאוד להתבונן על מה שעברנו פה בהשלמה ובידיעה שזו התחלה, טעימה מאופן חיים אחד. נחזור לארץ ונחשב מסלול. יכול להיות ורוב הסיכויים שהדברים יחזרו להיות בדיוק כמו שהיו לפני שנסענו, יכול להיות שחלק יטמע, ננסה להיות קשובים ולהרגיש מה קורה לנו.

אנסה לחזור לכתוב כאן, לפחות לקראת הסוף, בראשי פרקים מסקנות ומחשבות ששווה לשתף, שווה שישארו על הדף.

נתראה בקרוב.

תגובה אחת

  1. אתה כותב כל כך יפה ומרגש, אתה חווה מלא חוויות וכדאי לך לכתוב אותן, זה כמעט כמו ללחוש לקסדה של גל.
    אני מאוד מבינה את הלחץ של הסוף, ככה גם אני הרגשתי כשחזרתי לארץ אחרי 5 שנים בבנגקוק, זה הרגיש לי פרידה סופנית, אבל לשמחתי מצאתי את הדרך לחזור, וגם הפעם כשניפרדנו מכם, בתוכי אני יודעת שנחזור, ואולי אפילו יחד. תאילנד בלב, ואפשר גם לעשות תאילנד במקומות אחרים, קח נשימה עמוקה, ותעלה למעלה, אבל בקטע טוב!

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

פוסטים אחרונים

שתי תמונות
לחזור. להישאר.
לא כיף לי
Set your intentions​
רגעים​

רוצ׊׉ לקבל עידכונים? להתייעץ או להבין איך עושים את זה? השאירו לי הודעה

האתר נבנה ע"י ניר בוסקו, כל הזכויות שמורות, אין לעשות שימוש בתמונות או בטקסט המופיע באתר ללא אישור המחבר. 

האתר נבנה בעברית רב-מגדרית באדיבותה של מיכל שומר המהפכנית. לפרטים נוספים.

הי אני ניר בוסקו

קצת קשה להגדיר במילה אחת את מה שאני עושה. איש חינוך, מורה של מור׊׉, מעצב גרפי ומפתח אתרים, נגר חובב, הנדימן, מייקר. בעיקר נשוי למורן ואבא של גל ואור. 

בתוך הבליל הזה אני בעיקר מנסה לעשות את מה שאני אוהב ולעבוד עם ׭נשים טוב׊׉.

הקמתי את "הפרעת קשב" מתוך רצון להביא לידי ביטוי את כל עולמות העיסוק שלי, לפעמים הם משתלבים ולפעמים הם נפגשים, האהבה שלי לעשייה חינוכית לצד האהבה שלי לדברים יפים.

Whatsapp Chat
רוצ׊׉ להתייעץ, לדבר, לקבל הצעת מחיר? שלחו הודעה