זאת בעצם החופשה הרצינית הראשונה שלנו מזה שלוש שנים, הפעם האחרונה היתה בסלובניה, אורצ'וק היתה בוטן קטנטן בבטן של מורני וגלגול עוד לא הלך, בילינו שבוע במלון קסום ליד אגם בוהין היפיהפה, היה מן פארק מים במלון ועשינו מלא טיולים אמיתיים בין מפלים לנחלים ומערות נטיפים, גלגול היה במנשא ועוד לא ידענו כלום. לפני זה היה את תאילנד לקצר מאוד עם גלגול קטן אף יותר.. לפני הילדים היה לנו זנזיבר, קפריסין וזקינתוס, הספק יפה לחמש שנים. ואז אורצ'וק הגיעה ונהיה קצת יותר קשה לצאת ומיד הקורונה וזה סגר את הסיכוי לנסיעה רצינית. הטיולים המשיכו בארץ, נסיעות צפונה, הכנרת, כל שבת בים אבל החוויה הזאת של חופשה משפחתית, זה הלך לאיבוד.

המעבר לקופנגן עבר כמה גלגולים, המחשבה הראשונה בכלל היתה לצאת לשליחות הוראה, מטבע הדברים זה היה הכי הגיוני, אפילו נרשמנו בסוכנות והתחלנו להתגלגל עם זה, הקורונה די הבהירה שזה הופך להיות הרבה יותר מורכב ואני נכנסתי לעבוד בחברת סטארטאפ ומפה לשם זה התמוסס אבל הכמיהה לצאת ולהרבה זמן נשארה, הרצון שלנו לצאת להרפתקה נותר. אח"כ היו מחשבות שדרך העבודה שלי אולי יסתדר משהו והתחילו מחשבות על תאילנד או ארה"ב, אבל הרגע המשמעותי הגיע בגינוסר.

בסגר השני, באקט הישרדותי לחלוטין של שבוע לפני, כשהגוף שלי התחיל להרגיש פוסט טראומה של הסגר הראשון שלחתי הודעה לנעה חברתי הטובה בגנוסר וכתבתי לה "תמצאי לנו בית דחוף" אחרי כמה ימים כבר סגרנו דירה קרובה לכנרת, עם בריכה ונוף לארבל. ארזנו את הבית בשני רכבים כי לא ידענו מתי יגמר הסגר ולא תכננו לחזור עד שיעבור זעם, מיקה אחותה של מורני הצטרפה אלינו עם יהלי הבן שלה ושם בין ימים טרופים של עבודה מרחוק לצד גידול ילדים קטנטנים ללא מסגרות, לצד חברים אהובים ומשפחה, שם ניצת הניצוץ, תחושה שאפשר אחרת, זה היה רחוק מאידיליה, כמו שכתבתי – זה היה הישרדותי, בריחה, מבצע הצלה של הנפש אבל היא עוד כאבה מהסגר הראשון ולפנינו עוד היה הסגר השלישי שהיה הקשה מכולם. שם בין הבננות, הכנרת, חברות הנפש, המחאה בצמתים, שם התחלנו לגלגל את הרעיון לנסוע, לצאת מכאן, רגע לעצור את המירוץ. לא לחופשה, לנסות לחיות את החיים מרחוק, שגרה אחרת.

החוויה כאן בפוקט היא של חופשת חמישה כוכבים, המלון מדהים, האוכל מטורף, הסוויטה שלנו מרווחת ואנחנו בבטלה מוחלטת, קמים בבוקר, אוכלים ארוחת בוקר, במקרה הטוב מישהו מאיתנו קם קצת יותר מוקדם והולך לשחות, אחרי ארוחת הבוקר הולכים למשחקייה עם הילדים ומשם לבריכה, שנ"צ, ים, אוכל.. החופשה שלא היתה לנו.

התחלנו לחפש בתים בקופנגן, הריזורט נחיתה שתכננו להגיע אליו התמלא ואין לנו בו מקום, בעוד שבוע נצא לשם וצריך להתחיל לסגור, פתאום הכל פחות נראה לי, קופנגן היא פראית, יש בה מלונות ודירות פאר אבל המטרה שלנו היתה לחסוך כסף, לחיות בפשטות, לא להיכנס לחובות, או לפרוק חסכונות אחרונים, בשביל זה צריך לבחור באופן שקול את הבית, את הסביבה, לא הצלחתי להתמקם, הדירות נראו לי לא טוב, הריזורטים נראו לי יקרים, הביניים לא נמצא, א.נשים טובות וטובים מהאי הציעו הצעות מעניינות אבל הרגשתי הצפה, תחושה מוכרת לי של הלחץ בחזה, אי שקט. פתאום פוקט נראתה לי טעות. לא הנסיעה אלא הבחירה במלון הזה בנחיתה, זה שחשבתי שיתן לנו שקט ונוחות יצר לי פחד, פחד שהפער יהיה חזק מדי, המעבר יהיה בוטה מדי. והילדים ומה יהיה ופתאום המילה "נתכלב נזרקה באוויר" וואוו.. עצרתי את ההתעסקות בזה לרגע.כ