בשלושה שבועות האחרונים התחלתי לתרגל יוגה.

לא צריך להכיר אותי היכרות מעמיקה כדי לדעת שאני ופעילות גופנית זה לא שידוך משמיים, כשלימדתי בבי"ס הרגשתי שהגוף בתנועה מתמדת, עולים ויורדים מדרגות, הולכים במסדרונות, בשיעורים שלי אני תמיד מסתובב וזז, היתה לי תחושה שאמנם אני לא מתאמן אבל הגוף שלי פועל. מאז הקורונה, הסגרים, העזיבה של בית הספר, העבודה מול מחשב רוב היום המצב הלך והחמיר, הגב כאב לי באופן די קבוע, הצוואר נתפס והגוף הרגיש פשוט חלוד.

כשהגענו לתאילנד הרגשתי שהגוף שלי מפורק לחלוטין.

אחרי הנשיכה של מורני נתפסתי כולי, לא יכלתי לשכב, לעמוד, להזיז את הצוואר, הלכתי למסאזיסטית המדהימה שנמצאת ליד הבית שלנו שתפרק ותרכיב אותי מחדש ובאמת בנסיעה חזרה הביתה הרגשתי קצת יותר טוב. כשהגעתי הביתה מורני אמרה לי בפשטות המורנית שלה, מסאז' זה משהו שצריך להרוויח אותו דרך פעילות גופנית, שהיא כספורטאית מרגישה שזו ההצדקה למסאז'.

כששואלים אותי למה באנו לכאן אני אף פעם לא מוצא תשובה מספיק טובה, אולי כי יש המון, אולי כי אין מספיק. אני כן יודע שאחת מההחלטות שלנו היתה לנסות לעשות דברים חדשים או דברים שרצינו ודחינו תמיד.

אז נרשמנו ביחד ליוגה במקום יפה שנקרא 'אוריון', יש שם שיעורים בבוקר ואחר הצהריים וכל יום יש מורה אחרת שמלמדת בגישה קצת שונה. הצ'אלה בה מתרגלים יושבת על הים עם נוף מדהים ואוויר נעים והתחושה שם לא מתחכמת ומאוד מזמינה. התחלה טובה.

אני חושב שמה שתפס אותי מהרגע הראשון זה היכולת להתאמן בקבוצה, בין עוד אנשים ולא להיות בחוויה השוואתית תמידית, ברור שבאימון יכולים להיות מגוון גדול מאוד של אנשים שכל אחד מהם נמצא במקום גופני ונפשי אחר לחלוטין ועדיין להצליח לתרגל ביחד. זה דגש שנאמר בתחילת כל שיעור, כל אחת ואחד בקצב שלו.

וככה מצאתי את עצמי מתמסר לפעילות גופנית כמו שלא חוויתי שנים, מנסה ללכת שלוש פעמים ואף יותר בשבוע. מרגיש את הגוף נפתח, את השלווה שבמתיחה ובשחרור. את העוצמה שבנשימות וכמה שאני לא יודע לנשום. קצת כמו להכיר את הגוף שלי מחדש. ופתאום כבר לא כואב, ואני יכול לשבת שעות על המחשב במהלך היום והכל בסדר. היום באימון כבר ממש הרגשתי איך אני מתחיל להבין את היוגה, אני לא רק מחקה תנועות אלה מבין את המעגליות, איך התרגילים מתחברים. הלוואי ואצליח להתמיד. למשך שעה וחצי כמה פעמים בשבוע להתחבר לגוף.