מה לקחנו?

אי אז כשעזבנו אמרתי למורני שאם הכל ישאר כקוריוז אז זה יהיה מאוד חבל, כי כל הרשימה הנ"ל היא תזכורות לחיים שכדאי וראוי לקיים בכל מקום. שאנחנו צריכים למצוא דרך לקיים גם כאן מציאות שונה. זו משימה קשה מאוד.

כל אחד התחיל מחדש, מורני נכנסה לחנך בתיכון חדש קרוב לבית וחזרה לווינגייט, במהלך השנה מצאה את עצמה עובדת שישה ימים בשבוע, קריעה אמיתית, הילדים נכנסו למסגרות חדשות, פעם ראשונה בנפרד ואני התחלתי עבודה חדשה ברפורמת "החינוך היוצר". החיים נכנסו מהר לאנרגיות של ישראל, האלימות מאוד צרמה לנו בהתחלה, הכבישים, מעברי החצייה, המתח והלחץ, חזרנו הישר להפיכה משטרית בישראל, גם זה לא תרם, כשטסנו ניתקנו את עצמנו, לא היו חדשות ולא ווינט או ערוץ 12, את זה הצלחנו לשמור, אין יותר מהדורות חדשות בבית, לא לנו ולא מול הילדים, זה לא אומר שזה לא זולג, החיים פה מאלצים אותך לחיות את ההווה, כאנשי חינוך אנחנו נדרשים להסתכל למציאות בעיניים.

חזרנו לבית שלנו שגרו בו אנשים שהתייחסו אליו לא יפה, גם את זה היינו צריכים לבנות מחדש, לצבוע, לזרוק, לבנות לילדים מיטה חדשה, לזרוק דברים, להיזכר בכמה מעט היה לנו שם וכמה היינו מאושרים בחלקנו.

גל התחדש במשקפיים, אור התארכה וגדלה, הם שניהם מתבגרים ומשתנים יום יום.

בשנה האחרונה התחלתי ללכת למעגל גברים, מנחה אותו איתי לינדר, חבר מחיים של פעם והיום המנחה שלי במעגל יוצא דופן וחשוב של גברים שנפגשים לדבר, לפתוח מרחב, להביט בעיניים להתמודד עם זעם וכעס, יום בשבוע אני נוסע בערב לתל אביב, זמן לעצמי, להתמודד עם החיים שבחזרה, זו מתנה שהענקתי לעצמי ואני ממליץ לכל גבר לחפש מעגל כזה קרוב לביתו.

התחדשתי בשני קעקועים על ידי ליסה וון לווי המוכשרת כל כך, אחד הוא קופנגן כולה, כד עם עץ קוקוס, ים שקט וירח מלא. הקעקוע השני נולד על סירת דייגים והתגשם כאן, לנשום, כד נוסף עם פרחים ולצידו נר דולק (כי כל עוד הוא דולק אפשר לתקן) שיזכירו לי לשאוף כאילו אני מריח את הפרחים ולנשוף כאילו אני מכבה את הנר. לנשום.

קיבלנו מתנה מדהימה בקופנגן, את משפחת שפירא, אור, ירדן, יובלי, יהלול וברבור, השכנים הנצחיים שלנו משם שהפכו למשפחה, אני חושב שזה מזל עצום שיש לנו עם מי לצלוח את האתגרים האלה ביום יום, לשתף, לכאוב ביחד, לצחוק ולהיזכר, להבטיח שנשוב.

הייתי רוצה לחשוב שלקחנו תפיסה, מן משקפיים כאלה שמאפשרים לראות את המציאות קצת אחרת, שלימדנו את עצמנו כתא משפחתי, כזוג, שאפשר. שאין משימה קשה, שיש מגבלות אובייקטיביות אבל כשאנחנו ביחד אנחנו יכולים הכל. ולזה יש ביטויים ביום יום ביננו ועם הילדים ויש לזה אומץ לצאת להרפתקאות נוספות שעוד לפנינו.

רשמנו את גל לבי"ס דו-לשוני יהודי-ערבי בבית ברל, יש לזה המון השלכות, נסיעות קשות בבוקר, להוציא אותו מהשכונה, לשים אותו בבית ספר מורכב מאוד עם המון דילמות. השבוע אמרתי למורני שאני רואה בזה עוד בחירת "קופנגן" כזו שיש בה המון מחירים אבל כזו שאנחנו יכולים לקחת, כי אנחנו אנחנו, ולמדנו לסמוך על האינסטינקטים שלנו. אני מזמן לנו עוד הרבה בחירות "קופנגן".

מתי נחזור?

שואלים את זה אותנו המון, אני לא יודע אם נחזור לקופנגן, המסע שלנו עוד בתחילת דרכו, אני עובד היום בעבודה שהיא אחת מהמשימות המדהימות ביותר שיצא לי לקחת חלק בהן, אנחנו ליד המשפחה שלנו, החברים שלנו כאן, החיים כאן אמנם קשים מאוד, יקרים, כובשים, אלימים אבל אנחנו עדיין כאן, מבחירה, כמעט כל שבוע אני מוכן לזרוק הכל ולצאת למסע חדש אבל התנאים לא הבשילו ואם יש משהו שהמסע הזה לימד אותנו זה שאי אפשר לכפות על המציאות רגעים לא בשלים. אנחנו בוראים לנו הרפתקאות חדשות, על שאלה מתי נחזור קשה לענות, בהרבה מובנים לא כל כך חזרנו, במובנים אחרים אנחנו עדיין במסע.