שינויים

זה כאילו המובן מאליו, מסע מביא איתו שינויים, זה חלק מהסיפור ובכל זאת גם המחשבה הרציונלית הזאת לא אומרת שזה הופך את זה לקל או צפוי יותר.
לקראת הערב גלגול מסתובב בחדר ואומר "אני רוצה לחזור לבית שלנו בכפר סבא" היא ניגש אלי ואומר את זה ואז למורני ולעצמו ולחלל, הטון לא מתבכיין או ילדותי, אני מכיר את הטון הזה, הוא כנה, על סף המתחנן. לא טוב לו, יש עניין עם הקקי ובכללי כולנו טרוטים ועייפים, הטיסה הארוכה, ההמתנות, בדיקת הקורונה בפוקט, ההירדמות הקצרה בנסיעה למלון והפרשי השעות כל אלו לא תרמו לאווירה. זה חלק מהעניין. יש משהו בילדים קטנים שכל כך חושף את הכאן ועכשיו שקשה מאוד להסתתר מאחורי תמונות יפות באינסטגרם. אנחנו עייפים. מקלחות ומחר יום חדש.

יוקרה
זה עוד יעלה ויחזור כאן לא מעט, המצב הכלכלי הוא עניין, אנחנו איש ואשת חינוך, אנשי עבודה קשה, בשנה האחרונה לקחנו כמה אתגרים כלכליים משפחתיים והנסיעה הזאת היא אחת מהן, נסיון לראות איך גם זוג שחי ממשכורות הוראה, בלי תמיכות, מצליח להגשים חלומות בלי לאכול חסכונות. זה אתגר.
המלון שלנו בפוקט הוא לא שיקוף טוב של זה והנה אני כבר מתנצל ביני לבין עצמי, המחשבה הייתה לבלות השבועיים האלה וליצור נחיתה רכה, במושגים של הארץ מבחינת מחיר המלון הזה הוא אכסניית נוער, כאן זה נחשב יקר אבל מה נגיד. ואוו. התאילנדים מעולים בפרטים הקטנים.. עד כה במעט שעות שלנו כאן זה הכי קרוב להרגיש בנוח ועוטף.

חשבתי שיהיה מצחיק יותר
כשפתחתי את הבלוג הייתי יותר בכיוון של לעשות צחוקים. פתאום יוצא רציני כזה אבל זה בטח העייפות של המעברים. מחר נחזור לעצמו.

אנחנו מקבלים המון תגובות והודעות, זה משמח ומרגש אותנו, תודה!