יומן מסע משפחתי

חזרנו

עכשיו.

הנה אנחנו פה, שבועיים אחרי, כל הקלישאות נכונות. תוך דקה הכל חוזר למה שהיה, אתה מגלה ששום דבר באמת לא השתנה, אתה חוזר להכרה הנוכחית של החיים הקודמים במהירות מסחררת. בהתחלה צריך להתיר את הקורים, לרגע שכחתי איך מגיעים מנקודה א' לב', חנות אחת נסגרה ושנייה נפתחה. אני פותח את המחסן בו איפסנו את הציוד ונזכר כמה יש לנו, פתאום עולה בי הזיכרון של לפני שנה, מעמיס את כל הציוד ומשוכנע שאני צריך את כל זה ועכשיו כשאני עומד בעומס הגדול שמגיע עד התיקרה לרגע אני תוהה של מי כל הדברים האלה.

לפני שלושה שבועות

שבועות של פרידות, מרגע שהגענו לנקודת החודש לחזרה הביתה התחלתי להרגיש את שעון החול. כשעבדתי באורווה החינוכית באשבל איתי לימד אותנו פעם שכשאתה יוצא עם הסוסים לטיול צריך לשים לב שכשהם מתחילים להרגיש שחוזרים הביתה הם מגבירים קצב בדהירה וצריך ללמד את החניכים לזהות את זה בזמן כדי שיהיה ניתן לשלוט על הקצב. בשבוע האחרון על האי הרגשתי שאני הסוס הזה שמצד אחד לא רוצה לחזור, רוצה להמשיך לשוטט במרחבים ומצד שני האינסטינקט הפנימי שלי מגביר את קצב הדהירה מכוון אותי הביתה.

לפני שבועיים

אנחנו נוחתים בשדה, מתפצלים ביציאה מהמטוס, מורני ואורצ'וק הולכות לאסוף את המזוודות ואנחנו מחכים ליד היציאה מהמטוס לעגלות שיצאו. אנחנו עומדים שם עם עוד משפחה, שלוש בנות בערך בגיל הילדים שלנו ועוד אחת תינוקת, הם צוחקים ונראים נרגשים ומתפתחת שיחה, אני בשיא תפיסת התחת מציין בנונשלנט מתנשא "כן בדיוק חזרנו משנה בתאילנד" מרגיש איך העולם אמור להתפעל ולהתבשם בתחושת החופש שאני מפיץ. הם בתשובה עונים, כן אנחנו גרים בבנגקוק כבר שלוש שנים. הבטן מתכווצת. אתה ילד.

בשדה מחכים לנו אמא שלי ואיילון ואחותי שלא ראיתי שנה, שני התאומה של מורני והבת שלה יובלי, משלחת מרגשת שעושה חם בבטן. החיבוקים איתם עוד נוגעים בחיבוקי הפרידה מצ'וק ולין וסוגרים מן מעגל מוזר של עולמות.

אנחנו נכנסים הביתה, אמא שלי עשתה כל שביכולתה לגרום לנו להרגיש בית, אנחנו מגששים ורואים אותו אחרת. פתאום אנחנו זהבה ושלושת הדובים, מישהו ישן במיטה שלנו, מישהו אכל מהדיסה שלי, מישהו קישקש על הקיר שלי, התחושה היא לא עצב, היא מוזרות. מוזר להיות בבית. אנחנו אוספים את עצמנו, הילדים מתרגשים, אפשר לראות איך ערפל הזיכרון מתבהר והם רואים את הבית. אנחנו מבחינים בתמונה המושלמת שאור צילם אותנו מהיומולדת של גל באי ממוסגרת במטבח ועוד אפשר להריח את הים.

לפני שבועיים ויומיים

מזג האוויר בקופנגן סוער מאוד, מונסונים מגיעים ובמשך יומיים אין מעבורות או סירות יוצאות מהאי מה שאומר שאין יוצא ואין נכנס. אנחנו מתחילים להילחץ, הטיסה שלנו מקוסמויי בעוד יומיים ואנחנו חייבים להגיע אליה, איחור אליה משמעו איחור לטיסה מבנגקוק לישראל = הרבה מאוד כסף. אנחנו מתחילים לשקול להקדים ביום את ההגעה לקוסמויי ולישון לילה רגוע באי הסמוך ולמחרת לטוס לבנגקוק כמתוכנן. החלטנו לראות מה קורה למחרת ולהתייעץ עם ג'וזי, המאמא של המעבורות בקופנגן.

בבוקר אין גן, יום חופש כלשהו ואנחנו נפגשים באופן ספונטני כל ההורים בסופר איפה שיש ג'ימבורי חביב לילדים ומקום להסתתר בו מהגשמים. כולם שם וזה מין מסיבת סיום בלתי פורמלית, מעט מילים שאפשר להגיד, מחליף מהלומות ציניות עם ניסן שקורע אותי מצחוק, מתעקש שלא להיפרד מאליה ונשבר כשהולכים בחיבוק מעופר יודע שיקח הרבה מאוד זמן עד שאראה אותו שוב, מטלי שמגיעה לחנייה בדקה האחרונה אני בכלל לא מוכן להיפרד איך נפרדים מעופר וטלי שהפכו להיות החברים הראשונים שלנו כאן באי, שחלקנו איתם כל כך הרבה רגעים. קבענו עם צ'וק ולין ארוחת צהריים פרידה, אליה לוקחת את הילדים אליה כדי שיהיה לנו רגע לשבת לבד ולהיפרד מהם במסעדה. בדרך מורן עוצרת אצל ג'וזי והיא בהחלטיות תופסת לה את היד ואומרת לה "תסעו היום לקוסמויי" מורני מגיעה בדמעות למסעדה, יש לנו שלוש שעות עד המעבורת. הכל כבר ארוז ומוכן, יש לנו המון ציוד ואני תוהה איך נסתדר.

לפני שמונה חודשים בערך

זה קצת אחרי הנשיכה של מורני, הריזורט עדיין ריק, בשלב הזה מי שגרים שם זה בעיקר אנחנו וצ'וק ולין. זה ערב וצ'וק מזמין אותנו לשבת איתם במרפסת שלהם, הוא מוציא את הרמקול הנייד שלו ואנחנו יושבים ארבעתנו בחושך הקופנגני, הים מולנו ואורות קוסמויי מנצנצים, כל פעם מישהו בתורו שם שיר, מתגבש לו מין פלייליסט רוק קלאסי, קאט סטיבנס, בואי, ג'ניס, מוזיקה שמקרבת. לא צריך לדבר הרבה, בשלב הזה כבר יש קילומטרז' שיחות. אני מתבונן על הזוג הזה, צ'וק, מנהל בית דפוס, מהפכן בנשמתו, אנחנו חולקים את אהבת הספר והראייה הביקורתית, את האנטי ממסדיות והכעס שהיא מעוררת, אנחנו סקרנים על בני אדם ואוהבים את החיים ולין, רופאה מנתחת, מבריקה, תמיד עם בקבוק בירה ביד ובעיקר בעיקר מצחיקה אותנו עד השמיים, תמיד יש סיפור מעניין, תמיד קורה לה משהו, הם מגדלים את סין להיות ילד של העולם, סקרן ומנומס. ברגע הזה אני מתבונן בהם ויודע. זאת חברות. היא שונה ומשונה מכל מה שאני מכיר, תרבותית ושפתית ובכל זאת היא כל כולה לב וגשר אנושי. כבר אז אני חושב, איך אני אפרד מהם.

לפני שבועיים ויומיים

במסעדה כשאנחנו בדמעות פרידה צ'וק בנונשלנטיות זורק, דבר עם בעלת הרכב, אנחנו ניקח אתכם עם הרכב לקוסמויי, נישן איתכם שם את הלילה ונחזיר את הרכב למחרת. אנחנו בהלם מההצעה הנדיבה ונוסעים לסגור את זה עם בעלת הרכב, צ'וק מגיע וסוגר עניינים, קובעים להיפגש במעבורת עוד שלוש שעות.

אנחנו טסים הביתה, אור וירדן כבר מחכים, פורקים בכי של פרידה ספונטני ועוזרים לנו להעמיס את הרכב, מדהים איך החיים נכנסים בבגאז' של פיק-אפ. הילדים חוזרים ואנחנו נפרדים בחיבוק ארוך מדיוויד וניקו, אחד החברים הכי טובים של גל, קופצים לפאנגן ביץ ריזורט, מצטלמים תמונה אחרונה בכניסה לבית שלנו בשנה האחרונה, אני נפרד בחיבוק ודמעות מבוב, איש האחזקה האנגלי שהיה לנו לשותף לבקרים עם גלגול ופנים טובות לעת צרה. חוזרים לבית של אור וירדן, לא כל כך יודעים איך להיפרד, הכל מוזר, הילדים מתכנסים, אנחנו עושים סשן תמונות של כולנו ואז כמו נס מגיע חבר של הילדים של אור וירדן עם ההורים שלו לפליידייט וגורם לנו להיפרד בחיבוק מהיר כמו אומר נתראה מחר כן? לא מסתכלים אחורה, זה כבר קשה ועולים על הרכב.

בדרך אני נפרד בראש מבאן תאי, מטונגסלה, מהאופה הגרמני, מדוקטור טי, מהמאקרו והביג סי, מהרחובות המטונפים והמדהימים של מרכז האי. מגיעים לרציף ודפנה רצה לתת חיבוק אחרון, צ'וק ולין כבר מחכים, אנחנו עולים על המעבורות וצופים בקופנגן מתרחקת.  מהאי הקסום והמרגיז הזה, האי שהוא כל כולו משבר גיל 40 באקסטרים,  זה שלימד אותי שחוויות משנות חיים הם עניין סובייקטיבי, שסדנאות אפשר לברוא על סאטלה בערב של צחוקים ואנשים יתייחסו אליהם מאוד ברצינות, שציניות יכולה להרוס אבל גם לחבר, שחברים טובים מוצאים ברגעים הכי מוזרים ולא צפויים, שגם בכמעט גיל 40 אפשר ליצור קשרים לחיים. שאנחנו יכולים לעשות הכל כשאנחנו ביחד, שאני אוהב את מורני ואת הילדים שלי, שאני גאה בנו.

היום

יש לי היום יומולדת, אני בן 39, אני מתבונן על מה שהחיים זימנו לי עד כה, כל דבר הוביל אותי והנחה אותי לכאן, בבחירות הגרועות שלי ובבחירות הטובות, בבחירה לעסוק בחינוך ובבחירה לשחרר, ביכולת לברוא את עצמי מחדש בכל פעם שצריך ולהשתנות. אני מתבונן על גלגול, על הדרך שעבר ואני גאה בו, אני מסתכל על אורצ'וק ועל הלב הענק שלה ונפעם, איך הם התבגרו, אני מסתכל על מורני, החברה הכי טובה שלי בעולם, השותפה שלי לשגעונות, הקרקע שלי והשמיים, זו שמזכירה לי כל פעם מחדש שאין דבר שאנחנו לא יכולים לעשות. מישהי לרוץ איתה. אני מסתכל עלינו, על התא הזה וכל מה שהוא עבר בשנה האחרונה ואני חש גאווה גדולה, לא פעם אמרו לנו שאנחנו אמיצים, שזו מתנה גדולה שנתנו לנו ולילדים, צודקים כולם. אנחנו אמיצים ואלופים, טוב לעוף בעד עצמנו. ממליץ בחום.

לפני שבועיים ויום.

אחרי לילה במסעדה תאילנדית בקוסמויי בה טעמתי לראשונה צפרדע אנחנו מתעוררים, אוכלים ארוחת ערב, צ'וק מבקש שוב שאספר לו על הרעיון של "קיבוץ", אנחנו מאזנים את המשקל במזוודות ויוצאים לשדה, אני מחבק את סין, מספר לו כמה זכות היתה לי להכיר אותו, מחבק את לין בבכי, מודה לה על החברות ועובר לחבק את צ'וק, אנחנו בוכים אחד על כתפו של השני, מבטיחים להיפגש שוב, להחזיק את החברות הזאת, צ'וק מתכופף לאור וגל, מחבק אותם. אנחנו מנופפים לשלום, נפרדים, מורני שוכחת באוטו את הטלפון אז נפרדים שוב. ופתאום אנחנו לבד שוב, במעבר, גל עם הגיטרה על הגב וטרולי, אורצ'וק על הכתפיים, בדרכנו למטוס שיחזיר אותנו לארץ.

5 תגובות

  1. בהצלחה בכל הדרך חזרה, שהיא לא פחות אמיצה מההתחלה. בדרך לחלום בקופנגן.
    גם אנחנו שותפים לתחושה שהחזרה הביתה על כל ההתארגנות היתה טיבעית וחלקה.
    מאחלת לכם לתכנן כבר את החלום הבא, ולא לחכות איתו זמן רב.
    חיבוק לכולכם,
    ותמיד תמיד מוזמנים למזכרת בתיה.👍💘

  2. מרגש מאוד לקרוא
    מעלה רגש שמחה על מה שהיה
    מכווץ מגעגוע
    תיארת במילים יפות כל כך חוויה שקשה להעלות על הכתב.

  3. אתם אמיצים ואלופים ואהובים! גאה בכם על החלום הזה! קצת שמח קצת עצוב… אתם גל של אור

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

פוסטים אחרונים

כעבור שנה
שתי תמונות
לחזור. להישאר.
לא כיף לי
Set your intentions​

רוצ׊׉ לקבל עידכונים? להתייעץ או להבין איך עושים את זה? השאירו לי הודעה

האתר נבנה ע"י ניר בוסקו, כל הזכויות שמורות, אין לעשות שימוש בתמונות או בטקסט המופיע באתר ללא אישור המחבר. 

האתר נבנה בעברית רב-מגדרית באדיבותה של מיכל שומר המהפכנית. לפרטים נוספים.

הי אני ניר בוסקו

קצת קשה להגדיר במילה אחת את מה שאני עושה. איש חינוך, מורה של מור׊׉, מעצב גרפי ומפתח אתרים, נגר חובב, הנדימן, מייקר. בעיקר נשוי למורן ואבא של גל ואור. 

בתוך הבליל הזה אני בעיקר מנסה לעשות את מה שאני אוהב ולעבוד עם ׭נשים טוב׊׉.

הקמתי את "הפרעת קשב" מתוך רצון להביא לידי ביטוי את כל עולמות העיסוק שלי, לפעמים הם משתלבים ולפעמים הם נפגשים, האהבה שלי לעשייה חינוכית לצד האהבה שלי לדברים יפים.

Whatsapp Chat
רוצ׊׉ להתייעץ, לדבר, לקבל הצעת מחיר? שלחו הודעה