לפני שבועיים ויומיים

במסעדה כשאנחנו בדמעות פרידה צ'וק בנונשלנטיות זורק, דבר עם בעלת הרכב, אנחנו ניקח אתכם עם הרכב לקוסמויי, נישן איתכם שם את הלילה ונחזיר את הרכב למחרת. אנחנו בהלם מההצעה הנדיבה ונוסעים לסגור את זה עם בעלת הרכב, צ'וק מגיע וסוגר עניינים, קובעים להיפגש במעבורת עוד שלוש שעות.

אנחנו טסים הביתה, אור וירדן כבר מחכים, פורקים בכי של פרידה ספונטני ועוזרים לנו להעמיס את הרכב, מדהים איך החיים נכנסים בבגאז' של פיק-אפ. הילדים חוזרים ואנחנו נפרדים בחיבוק ארוך מדיוויד וניקו, אחד החברים הכי טובים של גל, קופצים לפאנגן ביץ ריזורט, מצטלמים תמונה אחרונה בכניסה לבית שלנו בשנה האחרונה, אני נפרד בחיבוק ודמעות מבוב, איש האחזקה האנגלי שהיה לנו לשותף לבקרים עם גלגול ופנים טובות לעת צרה. חוזרים לבית של אור וירדן, לא כל כך יודעים איך להיפרד, הכל מוזר, הילדים מתכנסים, אנחנו עושים סשן תמונות של כולנו ואז כמו נס מגיע חבר של הילדים של אור וירדן עם ההורים שלו לפליידייט וגורם לנו להיפרד בחיבוק מהיר כמו אומר נתראה מחר כן? לא מסתכלים אחורה, זה כבר קשה ועולים על הרכב.

בדרך אני נפרד בראש מבאן תאי, מטונגסלה, מהאופה הגרמני, מדוקטור טי, מהמאקרו והביג סי, מהרחובות המטונפים והמדהימים של מרכז האי. מגיעים לרציף ודפנה רצה לתת חיבוק אחרון, צ'וק ולין כבר מחכים, אנחנו עולים על המעבורות וצופים בקופנגן מתרחקת.  מהאי הקסום והמרגיז הזה, האי שהוא כל כולו משבר גיל 40 באקסטרים,  זה שלימד אותי שחוויות משנות חיים הם עניין סובייקטיבי, שסדנאות אפשר לברוא על סאטלה בערב של צחוקים ואנשים יתייחסו אליהם מאוד ברצינות, שציניות יכולה להרוס אבל גם לחבר, שחברים טובים מוצאים ברגעים הכי מוזרים ולא צפויים, שגם בכמעט גיל 40 אפשר ליצור קשרים לחיים. שאנחנו יכולים לעשות הכל כשאנחנו ביחד, שאני אוהב את מורני ואת הילדים שלי, שאני גאה בנו.

היום

יש לי היום יומולדת, אני בן 39, אני מתבונן על מה שהחיים זימנו לי עד כה, כל דבר הוביל אותי והנחה אותי לכאן, בבחירות הגרועות שלי ובבחירות הטובות, בבחירה לעסוק בחינוך ובבחירה לשחרר, ביכולת לברוא את עצמי מחדש בכל פעם שצריך ולהשתנות. אני מתבונן על גלגול, על הדרך שעבר ואני גאה בו, אני מסתכל על אורצ'וק ועל הלב הענק שלה ונפעם, איך הם התבגרו, אני מסתכל על מורני, החברה הכי טובה שלי בעולם, השותפה שלי לשגעונות, הקרקע שלי והשמיים, זו שמזכירה לי כל פעם מחדש שאין דבר שאנחנו לא יכולים לעשות. מישהי לרוץ איתה. אני מסתכל עלינו, על התא הזה וכל מה שהוא עבר בשנה האחרונה ואני חש גאווה גדולה, לא פעם אמרו לנו שאנחנו אמיצים, שזו מתנה גדולה שנתנו לנו ולילדים, צודקים כולם. אנחנו אמיצים ואלופים, טוב לעוף בעד עצמנו. ממליץ בחום.

לפני שבועיים ויום.

אחרי לילה במסעדה תאילנדית בקוסמויי בה טעמתי לראשונה צפרדע אנחנו מתעוררים, אוכלים ארוחת ערב, צ'וק מבקש שוב שאספר לו על הרעיון של "קיבוץ", אנחנו מאזנים את המשקל במזוודות ויוצאים לשדה, אני מחבק את סין, מספר לו כמה זכות היתה לי להכיר אותו, מחבק את לין בבכי, מודה לה על החברות ועובר לחבק את צ'וק, אנחנו בוכים אחד על כתפו של השני, מבטיחים להיפגש שוב, להחזיק את החברות הזאת, צ'וק מתכופף לאור וגל, מחבק אותם. אנחנו מנופפים לשלום, נפרדים, מורני שוכחת באוטו את הטלפון אז נפרדים שוב. ופתאום אנחנו לבד שוב, במעבר, גל עם הגיטרה על הגב וטרולי, אורצ'וק על הכתפיים, בדרכנו למטוס שיחזיר אותנו לארץ.