רגעים

יומן מסע משפחתי

ניר בוסקו
4 יוני, 2022

זריחה

גל מתעורר מאוד מוקדם. זה היה ככה מאז ומתמיד. מורני טוענת שהוא ירש את זה מהצד שלי וזה כנראה נכון. בהרבה מובנים הוא מאוד מזכיר אותי בזה, הוא מתעורר עם אנרגיות גבוהות מאוד, הרבה פעמים בשונה ממני זה מתבטא בכעס או תסכול ואנחנו חווים לא מעט סצנות בוקר איתו. לפני שבוע הוא התעורר בשש וניגש להעיר אותנו, בדרך כלל מורני היא זו שקופצת על הכדור הזה אבל הפעם קמתי אני. זה היה שבת בבוקר, הכנתי לו קורנפלקס ואמרתי לו שאנחנו יוצאים למסע למלא מים.

המים בברזים בקופנגן לא ראויים לשתייה, בוב המנהלן של הריזורט אמר במבטא בריטי באינטונציה גורדון רמזיאית שהוא אפילו לא היה מצחצח איתם שיניים. אחרי שבוע של סחיבת שישיות מים מהסופר ותחושת אשם גדולה על גורל צבי הים והאוקינוסים קלטנו שכולם משתמשים במן כדי מים עצומים של 20 ליטר, יש אותם בכל מקום ומורני בבירור זריז גילתה שהם עולים 12 ₪ וניתנים למילוי עצמי בהמון תחנות מילוי שפזורות לאורך כל האי כל כמה מטרים, מילוי של כד כזה עולה בערך שקל וחצי, אלה לא המים הטעימים בעולם, בטח שהם לא מינרליים או בעלי תכונות טובות שכדאי שיהיו במים אבל הם ניתנים לשתייה וזה מספק. בנוסף רוכשים מן ברז חשמלי בעלות של 15 שקלים שיושב על הכד עם קש ארוך ומוציא מים בלחיצת כפתור! שיא הטכנולוגיה! (זה יבוא פצצה בקמפינג בארץ). בכל כמה ימים צריך ללכת ולמלא את הכדים.

אז יצאנו למלא מים, עלינו על הטנדר הנהדר שלנו, עצרנו בסופר וקנינו שוקו וקוראסון טרי לארוחת בוקר, משם המשכנו לשוק המקומי, גילינו אותו ממש יום לפני, שוק אמיתי של מלא פירות וירקות, בשר, דגים וכל מה שמוצאים בשווקים. צבעים מדהימים וריחות משכרים ותחושה אמיתית של המזרח. גלגול רצה בננה אז הלכנו לחפש, עברנו בין הדוכנים כשהוא שואל אותי על המון פירות וירקות ששנינו לא מכירים, חקרנו וגילינו שורשים מוזרים ושלל ירוקים שהריחו נפלא. עלינו חזרה לאוטו לחפש את מתקן מילוי המים הקרוב. עצרתי והוא נשאר לשבת ברכב. הרכב חנה בצורה בה אני יכול לראות אותו יושב בפנים אבל הוא לא ראה אותי. תהליך מילוי המים לוקח כמה דקות ובעודי אוחז את הכד המתמלא ראיתי אותו בזווית העין, שעון עם הראש על החלון ושר לעצמו שיר שהולך ומתגבר, מן מישמש של אנגלית וספרדית, הבטתי בו ככה מהצד, בילד שלי, הכועס, המאושר, המצחיק, הרקדן, הסקרן, שמצייר ציורים שיכולים להרטיט את הלב באמת. התבוננתי עליו והלב דפק מהתרגשות.

לא פעם אני חושב עליהם הקטנים שלנו, האם הגחמות שלנו טובות להם? לא פעם אנחנו שומעים משפטים כמו "זו המתנה הטובה ביותר שאתם מעניקים להם" אבל במציאות המציאות היא המציאות, לא המון השתנה מהארץ, אם כבר אנחנו פוגשים יותר רגרסיות, אנחנו שוכבים לידם במיטה שלהם כדי שיירדמו, הם עוברים אלינו בלילה, השינה שלנו לא טובה, הם רואים מסכים, הם יכולים לכעוס ולהכעיס, הקנאה ביניהם קיימת ונוכחת, הם רבים לא מעט. לא שהיתה בי ציפייה שזה ישתנה אבל אולי באיזשהו מקום כן. אבל הם כן כל הזמן ביחד. כל הזמן. בגן, בבית, איתנו וסביבנו, אין המון וונטילציה וזה באמת הרבה פעמים קצת סיר לחץ אבל כשזה לא, זה מדהים. הם אוחזים ידיים בהליכה בחול, מתחבקים, חולקים ארטיק בנסיעה, משחקים בספונטניות בסלון או פתאום רצים בכל הבית בצחוק מתגלגל. אלה רגעים שאנחנו נוצרים בלב ואולי זו המתנה של קופנגן, היכולת להיות בנוכחות כל כך גבוהה איתם, לראות את כל זה.

חזרתי לאוטו והוא אמר לי "לא ראיתי אותך אז שרתי" פתחתי חלונות ואת כל הדרך חזרה הביתה צרחנו בשירה בקולי קולות.

צהריים

השארנו את הילדים בגן ויצאנו לחקור מקום נוסף שמורני שמעה עליו, בית קפה מסעדה על צלע הר, אני אוהב את הנסיעה כאן, הכל מאוד קרוב ובכל זאת לכל מקום שנוסעים עוברים בתוך ג'ונגל פראי של צמחייה טרופית, עצי קוקוס משתלבים עם עצי בננות, דוכני פירות ואוכל מקומי בצד הדרך, עליות וירידות תלולות, שכבות על שכבות של ירוק וכחול.

מורני נוהגת, התבוננתי עליה מהצד, כשיושבים ככה באוטו ומתבוננים עליה קשה להבחין בכל מה שעברה רק לפני כמה שבועות, יש בה את הנינוחות והקלילות הממכרת ביותר שהכרתי.

הגענו לבית הקפה והוא החסיר מאיתנו פעימה, בחוץ מזג האוויר לא חייך אלינו, טיפות של גשם התחילו לרדת וכאן בעונה הזאת טיפות קטנות מבשרות על גשם שוטף. המסעדה יושבת על תצפית פנורמית של האי, הרים ירוקים, חופים לבנים, כמו גלויה, גם במזג אוויר הזה מדובר בנוף היפה בעולם.

הזמנו שני אגז בנדיקט, התענגנו על האוכל המושלם והבטנו בנוף, בריכת אינסוף שנשפכת לים. סטיקי רייס עם מנגו.

לא היינו צריכים להגיד יותר מדי, אנחנו יודעים שזכינו ברגע הזה, אחד בשנייה, ביכולת לחלוק את הרגעים האלה.

שקיעה

בשישי בערב הרגשתי מהו אושר אמיתי.

זה לא שלא ידעתי רגעי אושר, אני אדם שדי קל לשמח אותו, שימו לי ארוחה טובה, פרק טוב של סדרה, חברים לצחוק איתם, אני די קל בזה אבל התחושה הזו של אושר היא דבר חמקמק.

אני מאושר בתא המשפחתי שלי, מאושר בזוגיות עם מורני, כמובן שזו זוגיות אז יש בה הכל מהכל אבל אני חושב שאנחנו צוות מנצח. אני מאושר מהילדים שלי ומההתבוננות בהם.

איפשהו בשנתיים האחרונות איבדתי קצת את האושר הפנימי, אנסה להסביר.

כשאני חושב על אושר אמיתי אני חושב על תחושה פנימית. אל היכולת להתבונן במרחבים השונים שמקיפים אותי מחוץ ומפנים ולאפשר השלמה, אפילו לרגע, עם המחשבות הטורדניות, הכעסים, הדאגות והחרדות, לא להתגבר עליהם אלא לחיות איתם בשלום. זה מן רגע כזה שהווליום מתאזן, שאני מצליח לראות צלול ולהיות בנוכחות גבוהה מאוד ברגע נתון. להיות שמח בחלקי בצורה זכה ופשוטה.

הקורונה לקחה לי את זה, היא הכניסה בסערה חרדות ופחדים שלא חשבתי שקיימים בי, החל מפחד מוות אמיתי לי או לאהובים עלי עד לערעור משמעותי של הקרקע והבסיסים היציבים שלי. חוויתי משבר תעסוקתי גדול שהביא איתו פחד כלכלי ובכללי האנרגיות שבאו והלכו ממני היו יותר עצובות או קשות.

אתמול ג'וק ולין, השכנים התאילנדים שהפכו לחברים נהדרים שלנו לקחו אותנו לאחד המקומות המיוחדים שהיינו בהם עד כה. נדחסנו כולנו ביחד לרכב שלנו ונסענו לשעת שקיעה לחוף קסום.

החול לבן ודק, רצועה קטנה אל מול מספר איים ירוקים מהפנטים, תחושה בתולית של שלווה בלתי ניתנת לתיאור. הבאנו מהבית סנדוויצים שהכנתי מבעוד מועד וג'וק מזג לנו יין בכוסות מאולתרות וקרא בעברית שבורה לחיים! הודייה על הטוב ריחפה באוויר והחוף החל להתמלא לאט לאט בא.נשים. לקראת השקיעה התאספו במעגל חבורה של מתופפים, ישבנו על החול וצפינו בשמש שוקעת כשמולנו נגינת תופים במקצב מונטוני הולך ומתגבר, לאחר כמה רגעים הצטרף סקסופוניסט והכתיב את הקצב, הג'אם הפך להיות פרוע וסוער ומצאתי את עצמי נשען אחורה, לפתע אני קולט דמות קטנה במרכז המעגל, אורצ'וק שלנו, בחושך היא נראית כמו שדה קטנה רוקדת לאור הנרות שהודלקו בחול, רוקדת לפי הקצב החיצוני והפנימי, מרימה ידיים, לפתע בקעו ממנה צעקות שירה של אושר, מן משהו חייתי כזה והיא ממשיכה לרקוד, החושך מתפשט וכוכב ראשון מופיע. אני מתבונן ודמעות של אושר עולות בי.

החיים הולכים ונכנסים יותר ויותר לשגרה, אחד מאיתנו שם אותם בגן ובדרך חזרה קונה שני קוקוסים שנשתה ביחד ונתחיל איתם את היום, אנחנו עובדים, אוספים אותם מהגן, הולכים לבריכה או לחברים, מגלים מקומות חדשים, מדי פעם בבוקר מתפנקים בארוחת בוקר במקום חדש שמצאנו. מן שגרת חיים משונה כזאת שמשלבת קודש וחול. כזו שמאפשרת לזהות ולזקק רגעים של אושר.