לפני יומיים הגענו לקופנגן בשנית, להגשים חלום, הפעם בצד השני של האי במרכז העניינים, בחרנו באיזור הזה כי הוא קרוב לגן של הילדים ורצינו לראות עוד חלקים באי, אנחנו נמצאים בבאן טאי, איזור סואן עם שווקי לילה, סופרים וחנויות, הכל פה חי ונושם לעומת פוקט ובכל זאת הדבר הראשון שעשינו הבוקר היה לארוז תיק ולצאת לראות את החוף שלנו בטונג נאי פאן.

הדרך מפותלת מאוד, שכרנו רכב פיקאפ עצום ואימתני במטרה שיגמע מרחקים ועליות, הנסיעה אורכת כ25 דקות מקצה אחד לקצה השני של האי, היא עוברת בתוך הג'ונגל הסבוך של קופנגן בדרכים נוחות מאוד לנהיגה, שמענו עם הילדים מוזיקה ונפעמנו מעומק הירוק מכל הצדדים, בדרך הפלגנו במחשבות על איך נעשה כשנגיע לחוף, אחד יהיה עם הילדים בזמן שהשני יעשה מסאז' ואז נתחלף, נאכל בעוף האדום של הג'מייקאני צהריים, נצלם את גלגול בתמונות מקבילות..

כשהגענו לתחילת הרחוב שלנו כבר ראינו שהכל יחסית ריק, התרגלנו למראה הזה מפוקט, חנויות סגורות, מעט מאוד אנשים ברחובות. חנינו בחנייה של הריזורט, התחלנו לצלם את גלגול הולך בשבילים המוכרים ואז נגלה לנו החוף, בדיוק כמו שזכרנו אותו, חול צהוב לבן גרגירי טובל בים כחול מושלם, ירדנו לחוף, הוא ריק. ריק. שומם. אין נפש חיה. מתמקמים מתחת לעץ שלנו לצד הבקתה והולכים לראות את בקתת המסאז'ים, היא הרוסה וסגורה. מתיישבים על החול. דממה. הולכים לבדוק את השטח, נראה שהריזורט שלנו עדיין מתפקד אבל ריק מאדם, אנחנו רואים את בעלת הריזורט חמורת הסבר יושבת עם חברותייה משחקות קלפים על הרצפה, אני ממהר ללכת על החוף לכיוון הוונדרלנד, המלון שופע החיים, עובר ריזורט אחד, הוא נטוש לחלוטין, צמחייה מכסה את הבתים, מגיע לוונדרלנד, כיסאות הפוכים, הבריכה ירוקה, גברת מבוגרת משקה עם צינור את השיחים, מביטה בי וממשיכה ללכת. אני חוזר חזרה, מועקה גדולה מחלחלת בבטן. אני ניגש לבעלת הריזורט שלנו, מספר לה שהיינו כאן לפני שלוש וחצי שנים והיא מחייכת ושמחה לשמוע, שואל אותה מה שלומם, היא אומרת באנגלית רצוצה "רע מאוד, הקוביד גמר אותנו" אין תיירים, לא מגיעים לאיזור הזה, הן מחזיקות את המקום בעזרת המסעדה שלהן ומועדון הצלילה אבל חוץ מהן לאורך כל החוף נשאר עוד ריזורט אחד. זהו. כולם עזבו. אנחנו יורדים לחוף, מורני נכנסת עם הילדים למים, אני נשאר על החוף ומביט נותן לדברים לשקוע. סירה של בית הספר לצלילה חוזרת לחוף, בעלת בית הספר מספרת למורני שמצלילה כל יום ויומן מלא הם ירדו לצלילה אחת לחודש, אחר כך על החוף תספר לנו שהממשלה לא עוזרת בכלום, שכולם עזבו, שהם נלחמים על לשלם חשבונות חשמל, היא אומרת שבארבעת החודשים הראשונים לפרוץ המגיפה הם עוד היו בהתרגשות על זה שהרצועה היתה רק שלהם, נקיה, ריקה, היום זה כלא.

ככל שהזמן עובר אנחנו מבלים את רוב היום שם, מזמינים אוכל במסעדה של הריזורט, נכנסים לבריכה החדשה שלא היתה בזמנו, השקט עוטף אותך, אפשר גם להינות מכל זה, מהלבד, מהרגוע, הילדים מאושרים ושמחים במים ועל החול. לרגע אני עושה טיול לקצה השני של החוף, קצת מזכיר סרט זומבים, מהפאב ההומה על החוף עולה מוזיקה, הבעלים יושב לבד, ממתין שמישהו יבוא. אני מתקשר למיקה בשיחת ווידאו ומשדר לה בלייב את ההליכה, אומרת שזה מזכיר לה את המראות של אחרי הצונאמי. זה גורם לי לחשוב שיש כל מני סוגי צונאמים, המים עוד לא שקעו כאן, אנשים עדיין טובעים.

אני חושב על המושג נופאדם שלמדתי בבית ברל על ידי טימי בן יוסף ז"ל, על כך שהטבע הוא טבע, מפעים ועוצר נשימה ככל שיהיה, מצוייר בידי אמנית, כשהוא מסתיר בתוכו כאב אנושי צרוף ואובדן זה פוגם, לא שלם, משנה את התפיסה והחוויה של ההתבוננות בנוף.

אני חושב על פנטזיות, על התחושה הזאת שאתה מחזיק בראש מקום כגן עדן, כמשהו נכסף, ותחושת האכזבה, שבדרך כלל נלוות לצפיות כאלה היא כמעט בלתי נמנעת. זה מזכיר לי את הפעם הזאת שהלכתי לראות את הדירה בחולון בה גדלתי, כבר הייתי אדם בוגר, עזבנו שם כשהייתי בן 15, פתאום היא נראתה לי כל כך קטנה, קופסת גפרורים, בזיכרון שלי היא היתה טירה. האם היה עדיף לא לחזור? האם עדיף לזכרונות להשאר רק קסומים?

כשיצאנו מהחוף באוטו חזרה הבטחנו לעצמנו שנשוב עוד הרבה, נעשה שם סופ"ש, נזמין אנשים לבוא גם, לתמוך במקום, כבר התכתבנו עם מועדון הצלילה שאסיים שם את הכוכב השני, אז אם אתם כאן באי, קפצו לפאן בונגלוז, תאכלו שם סום טאם חריף ופאד תאי טעים, בואו לצלול איתנו. ואם אתם לא, תחשבו על מקום או אדם שאתם אוהבים ולא פגשתם אותו הרבה זמן ותשאלו אותו מה שלומו, אם הוא בסדר, תספרו מה קרה לכם במגיפה העולמית הזאת ותשמעו מה קרה להם, זה משנה.