יומן מסע משפחתי

לחזור. להישאר.

שבוע שעבר היינו אמורים לחזור הביתה. לישראל. תאריך הנחיתה שלנו היה ה15.1, קבענו את זה כי מורני היתה צריכה לחזור ללמד סמסטר ב'.

אני מדמיין אותנו בשעה הזאת עכשיו פורקים את המזוודות בכפר סבא, כנראה בבידוד, מסתובבים בבית לומדים להכיר אותו קצת מחדש, אנשים זרים חיו בו, אולי משהו השתנה בו? ואולי אנחנו גם קצת השתננו?  מוציאים את השטויות שקנינו בחצי שנה האחרונה בלאזדה (האיביי המקומי), אולי קצת כלי מטבח ובישול מיוחדים, מסדרים את הארונות, לאט לאט מוציאים מהמחסן את הציוד ששמרנו, אולי פתאום נראה שיש לנו המון ציוד? חמישה חודשים לחיות על ארבע מזוודות פלוס מינוס ועוד קצת נספחים אולי זה מספיק?

מתארגנים להחזיר את הילדים לגנים, גל היה אמור לעלות לגן עירייה ואורצ'וק היתה אמורה לחזור לחיבוק החם והאוהב של יעל ושרון בגן לעניין, מה עבר עליהם בחודשים האלה? איך הם יגיבו להתחלה חדשה? מה הם לקחו? מה יישאר?

מורני תמשיך את השבתון, תכתוב את הספר, תלווה את החברות שיולדות ממש עוד רגע. ואני? לאן חזרתי? מה עושים עכשיו?

מן צ'ק פויינט מוזר כזה לבחון את החודשים האחרונים, לשקול אותם במן מבחן לא הוגן אל מול החיים כאן.

אני חושב שהבנו מהר שאנחנו רוצים להאריך. אנחנו חוזרים באמצע יולי. בול עוד חצי שנה מהיום. זה עוד המון זמן. מספיק זמן כדי לצבור חוויות נוספות, חברים וחברות חדשות לחיים, ללמוד עוד דבר אחד או שניים עלינו כמשפחה, כזוג, כיחידים.

זו שיחה שעולה פה הרבה בין חברים, איך חוזרים הביתה. תמיד מתלווה לזה השאלה למה לחזור בכלל? יש המון סיבות טובות לחזור. יש גם המון סיבות טובות להישאר. עבורנו זו לא אופציה כרגע, יש התחייבויות ורצון לחזור אבל הסיבות הטובות להישאר, צריך להתעכב עליהם, לחשוב איך חוזרים ובכל זאת משאירים את מה שצריך להישאר.

יצא ששני זוגות חברים מאוד טובים שצברנו פה בחודשים האחרונים הם בכלל שכנים שלנו בכפר סבא. לכו תדעו כמה פעמים עברנו בג'ימבורי אחד מול השנייה, נפגשנו בסופר, בקניון, סתם בפקק על ויצמן. לפני כמה ימים אמרתי להם שהפחד הכי גדול שלי הוא שניפגש ברחבה בקניון ערים לקפה ונעלה זכרונות על קופנגן. אני לא רוצה את זה. אני לא מוכן שזה יהיה קוריוז בחיים, זה לא הם, אותם אני ארצה לשמור קרוב ללב, זה גם לא קניון ערים הסחי להפליא. זו התחושה שאנחנו מכירים כל כך טוב מכל כך הרבה אירועים ורגעים בחיים על הקלות של הבר חלוף.

אז יש עוד המון זמן, חצי שנה. איזה מזל שנשארנו. זה הביא לכאן את אמא של מורן המדהימה שעברה חצי עולם כדי לחבק אותנו, זה הביא לכאן את אלי שהבטיח וקיים, זה יביא חודש הבא את אמא שלי ואת איילון בן זוגה שאני כבר לא יכול לחכות לחבק אותה, זה הביא חברים חדשים. מכאן נשאר לחכות ולראות מה עוד יבוא אלינו.

חופשה

טיילנו בצפון שלושה שבועות. קופנגן – צ'אנג מאי – פאי – בנגקוק – קופנגן. מלא טיסות, מלא קילומטרז ומלא חוויות. שלושה שבועות של משפחה בדרכים.

כל פעם שמישהו אמר לי שלקחתי חופשה בחופשה זה קצת הקפיץ אותי, אולי כי אני לא ממש רואה את החיים שלי כאן כחופשה. זה לא רק קשור לזה שאני עובד הרבה ביום יום והעומס גדול, זה קשור לזה שהבחירה לא היתה לצאת לחופשה של שנה אלא לנסיון אמיתי לחיות את החיים במקום אחר.

אז כששלחתי מיילים והודעתי לכל הלקוחות שלי שאני לא אהיה זמין בשלושה שבועות הקרובים היתה מן תחושת שחרור עמוקה כזאת שלא הרגשתי המון זמן.

צפון תאילנד מדהימה, אכתוב בהמשך פוסט המלצות נרחב שמתאר את כל המסלול שעשינו, אני חושב שהדבר המרכזי שקרה לנו הוא הפרופורציות ביחס לקופנגן, בעצם היתה לנו מיני חופשה בפוקט כשהגענו לבידוד אבל היא היתה עיר גמורה.. הכל היה סגור ונטוש ואז הגענו לקופנגן, שגם היא היתה יחסית נטושה, לאט לאט ראינו אותה נפתחת ומתמלאת אבל פתאום ההגעה לצאנג מאי אחרי ארבעה חודשים של לא לצאת מהאי נראתה עצומה, מפוצצת אנשים ובעיקר ממש חיה.

פתאום קופנגן נראתה קטנה, אפילו קצת משעממת. הקניונים העצומים של צאנג מאי, הרחוב הראשי הסואן של פאי עם השוק לילה המושלם, הפאבים המלאים והמוזיקה החיה הפכו את השהייה בצפון לתענוג אמיתי. לצד זה מפלים, מקדשים ונופים עוצרי נשימה. היינו ביחד. כל הזמן. ארבעתנו, נשמנו את האוויר הטוב, טיילנו על באמת, ראינו את הילדים שלנו פתאום באור קצת אחר, מטיילים, מתגברים על פחדים, נכנסים למערות ונהנים מהביחד.

בנגקוק היתה סיפור אחר. בשבוע הראשון התארחנו אצל צ'וק ולין, החברים התאילנדים המדהימים שלנו, גם הם חזרו לחופשת הקריסמס לבית שלהם בבנגקוק והזמינו אותנו להתארח אצלם.

זו חוויה אחרת לגמרי לחיות בבנגקוק דרך עיניים של מקומיים, השכונה שלהם ממוקמת בפאתי בנגקוק, שכונה סגורה יפה ופסטורלית עם אגם גדול באמצע, בתים צמודי קרקע, בריכת שחייה ציבורית ענקית ובכלל תחושה שונה מהוויב שמקבלים בעיר הגדולה. הבית שלהם מהמם! בחירה אדריכלית נדירה ביחס לכל מה שראינו עד כה בתאילנד, בית שמורכב כולו מחלונות זכוכית ענקיות וחללים גדולים. חצר יפה ובעיקר לב עצום.

בהרבה מובנים צ'וק ולין ובנם הקטן סין הם אחת המתנות הגדולות של המסע הזה, מן חיבור שקשה להסביר במילים, שפה משותפת שמתגברת על פערים כל כך גדולים. לראות את הילדים מרגישים בבית אצלם, לומדים לגשר על פערי השפה באמצעות משחק והנאה. אז ישבנו המון במרפסת שלהם ביחד, מדברים על החיים, נהנים ממוזיקה טובה, צוחקים המון. לין לקחה אותנו לסיורים ואכלנו במסעדות קטנות שלא היה לנו סיכוי להגיע אליהם.

ביום האחרון שלנו אצלם נסענו איתם למפגש משפחתי בבית על האגם של המשפחה, נסיעה של שעה מהעיר, חווה כפרית מדהימה, מטע עצי מנגו, שייט ברפסודה מפוצצת נמלים, אוכל מפנק ומשפחה מורחבת חמה שרק רצתה לגרום לנו להרגיש בבית. זה היה היום הכי יפה שלנו בבנגקוק.

הרגע המשמעותי ביותר בנסיעה הזאת (להוציא את הבכורה של ספיידרמן בקולנוע) היה ללא ספק ההגעה של מלכה אמא של מורני, חיכינו לה כל כך הרבה וההתרגשות היתה עצומה, מלכה כשמה כן היא – מלכה, דאגה להביא מיליון מתנות לילדים, שקיות במבה ופתיתים ואפילו סמבוסק שהכינה והגיע חם וטעים כל כך, בעיקר היא הביאה בית וריחות מוכרים.

קטנות

חגיגה: זו היתה תקופה רצופה בחגיגות משפחתיות, בצ'אנג מאי חגגנו יום נישואין חמישי, זה מאוד שונה לחגוג ככה כשנמצאים ארבעתנו בלי היכולת להשאיר את הילדים ופשוט לצאת, בראש שלנו דמיינו שהם נרדמים בעגלה ואנחנו יכולים לצאת לאיזה פאב כשהם ישנים לידנו, בפועל מצאנו את ארבעתנו עושים פוט מסאג' בעשר בלילה, כן, גם הם קיבלו מסאג' ואז אחרי שסיימו עברו לעזור ולעשות לנו גם וזה היה בול, מצחיק וכיף! חוץ מזה חגגנו לאורצ'וק יומולדת 3 בבנגקוק עם סבתא ואז עוד פעם בגן, היא כל כך התרגשה ושמחה והתכוננה וזה מדהים לראות איך הקטנטונת זבת החוטם הזאת הולכת וגדלה, חגגנו 41 למורני פה בקופנגן ואפילו הצלחנו בזכות סבתא מלכה והתגייסות מדהימה של החברים כאן לצאת ללילה לבד במלון מפנק.

קריסמס וראש השנה: חגגנו עם הילדים את כריסמס בפעם הראשונה, כלומר, הם חגגו את כריסמס בגן והכל היה כריסמס מסביב אז השתתפנו בחגיגה, גלגול נכנס לזה ממש ושר את כל השירים ושמח כל פעם שהוא ראה "עץ קשוח" ואצל צ'וק ולין היתה מסיבה של ממש, זה כן מעלה תהיות על חגים ויהדות אבל בנקודה הזאת, איפה שאנחנו נמצאים אני משחרר את זה ונותן לחיים לקרות. ראש השנה הביא משהו מוזר שלקח לי רגע להתרגל אליו, כל מי שדיברנו איתו (לא ישראלי) אמר כל הזמן דברים כמו "בשנה הבאה נעשה ככה" "נראה כבר איפה נגור שנה הבאה" ואני רק חשבתי לעצמי כל הזמן, מה הקטע? יש עוד המון זמן לשנה הבאה כשבראש שלי אני חושב כמובן על ספטמבר ולא מבין שמדובר בעוד שבועיים.. דברים להתרגל אליהם.

אנגלית: כבר כתבתי את זה בעבר אבל זה הולך ונהיה בולט יותר ויותר, הילדים מתחילים להבין אנגלית, גל אפילו עושה רושם שחושב באנגלית. אנחנו חושבים הרבה על הדרך שהילדים האלה עושים כאן ומסתכלים עליהם מהצד בהתרגשות אמיתית. עכשיו צריך לחשוב על שפה חדשה שאפשר לדבר ביננו.

 

בא לי לכתוב עוד המון, פתאום זה נפתח מחדש, מקווה שאמצא זמן בימים הקורבים להוסיף ולספר, קצת על מה שקורה כאן, על התחושה של המרחק מהבית והטירוף המתחולל בארץ עם הקורונה.. מאחלים בריאות איתנה והרבה כוחות לכולם.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

פוסטים אחרונים

שתי תמונות
לחזור. להישאר.
לא כיף לי
Set your intentions​
רגעים​

רוצ׊׉ לקבל עידכונים? להתייעץ או להבין איך עושים את זה? השאירו לי הודעה

האתר נבנה ע"י ניר בוסקו, כל הזכויות שמורות, אין לעשות שימוש בתמונות או בטקסט המופיע באתר ללא אישור המחבר. 

האתר נבנה בעברית רב-מגדרית באדיבותה של מיכל שומר המהפכנית. לפרטים נוספים.

הי אני ניר בוסקו

קצת קשה להגדיר במילה אחת את מה שאני עושה. איש חינוך, מורה של מור׊׉, מעצב גרפי ומפתח אתרים, נגר חובב, הנדימן, מייקר. בעיקר נשוי למורן ואבא של גל ואור. 

בתוך הבליל הזה אני בעיקר מנסה לעשות את מה שאני אוהב ולעבוד עם ׭נשים טוב׊׉.

הקמתי את "הפרעת קשב" מתוך רצון להביא לידי ביטוי את כל עולמות העיסוק שלי, לפעמים הם משתלבים ולפעמים הם נפגשים, האהבה שלי לעשייה חינוכית לצד האהבה שלי לדברים יפים.

Whatsapp Chat
רוצ׊׉ להתייעץ, לדבר, לקבל הצעת מחיר? שלחו הודעה