יש הרבה מופעים שהילדים מעלים שגורמים לי להתבונן מהצד בקנאה אמיתית, לא פעם הייתי שמח לזרוק את עצמי על הרצפה, לשבור את הכלים ולבכות עד שיגמר הכוח, לשחרר את הסובלימציות החברתיות ולהתפרק.

עם השנים הילד הולך ולומד, דרך הקשרים חברתיים ומבנים נפשיים לקחת את תחושות התסכול, העייפות, הכעס והכאב ולהתאים אותם לסיטואציה החברתית ולמקום.

כשגל אומר שלא כיף לו, ברגע אמיתי ואותנטי, אני מאמין לו. בהכי פשוט שיש, עכשיו פשוט לא כיף. וזה נכון. לפעמים לא כיף.

בשבועיים האחרונים לא כיף לי.

כשהייתי בשנת שירות היה משפט שהיינו חוזרים עליו במן דחקה כזאת בכל פעם שמשהו היה מכביד באופן מפתיע "זה לא היה בפרוספקט" כמו אומרים, זה לא מה שהבטיחו לנו. יצא לי להשתמש בזה  מדי פעם אבל זה די נשכח ממני. בשבועות האחרונים פתאום זה חזר לי.

ומה בדיוק הופיע בפרוספקט הזה? חולות לבנים, ים כחול טורקיז פלטה, שקיעות סגולות אדומות ורודות, ג'ונגלים, קוקוסים, יוגה, בריכה והרפתקאות. כבר התרגלנו לזה.

השבועיים האחרונים היו מתישים מאוד. פיזית ומנטלית. נהייתי חולה, מה שהיה נראה כמו דלקת ריאות התברר למזלי כדלקת גרון, כאבי שרירים, תשישות, אנטיביוטיקה ושלל כדורים חלקם טבעיים חלקם פחות, הילדים התנזלו להם ונשארו בבית חלק מהימים וגם מורני הבריאה בנשים חלתה והייתה תשושה לכמה ימים וגם עליה עברו ימים סוערים.

בחוץ הסערה לא פסקה, היו ארבעה ימים שבהם לא פסק הגשם, כשאני אומר גשם אני מתכוון למונסונים, לא גשם שאנחנו מכירים מהארץ, כזה שלא מפסיק להפתיע אותך בעוצמה שלו. כזה שמכה מכל כיוון והופך את רצועת החוף שלנו למעין יום דין קטן. לפני כמה ימים החוף היה נראה כאילו שונית אלמוגים שלמה התנפצה עליו, גג קטן של פינת אוכל משותפת בריזורט קרס ובמשך כמה לילות התעוררנו בבהלה מרעש הים שהיה נשמע כאילו הולך לעלות עלינו.

השיא הגיע שבוע שעבר שנקראנו לחלץ את הילדים ASAP מהגן בגלל ההצפות ואנחנו במן תמהיל של צחוק מתגלגל ולחץ אמיתי חצינו נהר וחצי עם מים עד המותניים כדי לקחת אותם.

מסביב הרגשנו שכולם במן מרה שחורה, הקורונה מסתובבת כאן, מפזרת עננה של סטרס וחוסר אמון, אנשים מסתירים את המחלה, מפחדים מהלשנות, מפחדים מבתי החולים התאילנדים ומהסנקציות הקשות על חולים, כולם מסביבנו חלו במשהו, חברה טובה מאוד חלתה בקורונה, אחת דפקה את הגב, אחרים בשפעת, פתאום כולם נחלשו במכה.

זה לא היה בפרוספקט.

התגובה הנפשית הראשונה שעולה היא באיזו זכות לא כיף לך כאן. תראה איפה אתה נמצא, סבבה, קצת מזג אוויר קיצוני, קצת מחלה, מה בארץ לא היית חולה? היית חולה פי מאה, אז מה אתה מתבכיין?? מה עדיף? להיות חולה בקומה השישית בלי המרפסת בכפר סבא?

אני בדיאלוג עם הנפש שלי. באיזו זכות? בזכותי. מותר לי שלא יהיה לי כיף. אני אומר לעצמי את זה אפילו בקול רם. זה בסדר שלא כיף לי.

אולי זאת הבעיה בפרוספקט? כמו האינסטגרם, כמו פרסומות, הן מציגות מציאות מסוימת מאוד, אין ילדים צורחים בשש וחצי בבוקר, אין דדליינים של עבודה שאתה לא מגיע אליהם, אין כאבים.

אחת התופעות שעלו כאן היתה בריחה. אנשים קמו וברחו מהאי בבהלה מהקורונה, ממזג האוויר. גם אנחנו לרגע תהינו על האופציה הזאת, לארוז מהר ולנסוע לפוקט או לצ'אנג מאי, בתוך בליל המחשבות והרעשים סביב זה קול מאוד ברור בקע מתוכי – לא הולכים לשום מקום. זה בסדר שלא כיף עכשיו.

זה שיעור שיצא לי ללמוד בכל מני צמתים בחיים שלי. זה בסדר שלא בסדר. זה בסדר שקשה. לא במובן של תתמודד ותבחר בקושי, יותר במובן שבו הקושי מספר לנו סיפור ויכול להיות שנרוויח מאוד אם נקשיב לו. אובייקטיבית לא טוב לי, זה לא כל כך משנה אם זה בכפר סבא, בקיבוץ רביד, בגינוסר על הכנרת או על האי הטרופי הקסום הזה, כשלא טוב פשוט לא טוב. דווקא לתחושתי האימפולסיביות (שקיימת בי הרבה), הנסיון "לפתור את הבעיה", הם אלו שמשרישים אותה. השהות בפחד, בכאב, בחוסר הנוחות, היא זו בעלת הפוטנציאל להתקדמות. זה לא אומר שצריך להיתקע בקושי אבל כן לדעת שכרגע זה מה שקורה ולאפשר לי להיות נוכח בזה.

לפני שבוע באמת יצאה השמש לסופ"ש קטן, כמו מנסה להגיד לנו אל תוותרו. בספונטניות נהדרת נשארנו ללילה במלון מפנק בטונג נאי פאן עם עופר וטלי שהפכו לבית ושמחה, הצטרפו חברים נוספים ופתאום השמש חיממה גם את קולטני האושר והיה אפשר להרגיש שוב את הסיבה.

אומרים שזה ככה עד אמצע דצמבר, גם אומרים ששנים לא היה פה ככה סוער.

היום עופר אמר לי משהו יפה, הוא אמר תסתכל על קוסמוי שנעלמת בתוך הענן, הגשם הזה, הסערה, איזו תופעת טבע מרתקת זו! מורני גם התברכה בגישה הזאת. אופטימיות קוסמית. לשמוח על מה שיש. אני מודה כל יום על זה שהיא איתי במסע הזה, מגדלור יציב.

למה אנחנו כאן

בשיחה עם חברה כאן ששותפה מאוד לתחושות היא סיפרה שפתאום יום אחד היא קמה ושאלה את עצמה למה אנחנו כאן, מה אנחנו מחפשים כאן. מן תחושה כזאת של טוב, הבנו, ים, קוקוסים וכל זה אבל מה עכשיו? מה המשמעות?

אני מאמין שזה חלק מהסיפור הזה של השהות באי הנוחות, זו היא קופנגן – אי הנוחות. מצד אחד חווית חיים של אושר בלתי נגמר, כמו לחיות בחלום מתמשך, יש ימים שהלב לא מצליח להכיל את כל הכחול-ירוק הזה. ומצד שני יש בה גם המון אי נוחות. יש געגוע  ופרידות, בדידות והמון תלות בתא הקטן והאינטימי שלנו. זו מלאכת מחשבת אמיתית למצוא את האיזון. את האוצר הגלום שבקופנגן, את האפשרות לאושר בתוך אי הנוחות.

אתמול חזרתי ליוגה אחרי שבועיים וחצי שלא התאמנתי. הנשימה חזרה לגוף, היום הזמנו חברים לנר ראשון, הכנו חנוכייה, עשינו עם הילדים נרות בחול, לביבות, סופגניות. היה אור בבית. אומרים שבימים הקרובים הסערה תשוב ואין לדעת לכמה זמן. קיבלנו התראה מהגן שכנראה הוא יהיה סגור בגלל ההצפות, אולי אוכל לפגוש את הסערה הזאת אחרת? אולי לא. לא יודע. אני כן יודע שאנחנו פה להישאר. ביחד בתא הזה שלנו שהוא ביטחון עצום מאוד. זה המון.