יומן מסע משפחתי

לא כיף לי

יש הרבה מופעים שהילדים מעלים שגורמים לי להתבונן מהצד בקנאה אמיתית, לא פעם הייתי שמח לזרוק את עצמי על הרצפה, לשבור את הכלים ולבכות עד שיגמר הכוח, לשחרר את הסובלימציות החברתיות ולהתפרק.

עם השנים הילד הולך ולומד, דרך הקשרים חברתיים ומבנים נפשיים לקחת את תחושות התסכול, העייפות, הכעס והכאב ולהתאים אותם לסיטואציה החברתית ולמקום.

כשגל אומר שלא כיף לו, ברגע אמיתי ואותנטי, אני מאמין לו. בהכי פשוט שיש, עכשיו פשוט לא כיף. וזה נכון. לפעמים לא כיף.

בשבועיים האחרונים לא כיף לי.

כשהייתי בשנת שירות היה משפט שהיינו חוזרים עליו במן דחקה כזאת בכל פעם שמשהו היה מכביד באופן מפתיע "זה לא היה בפרוספקט" כמו אומרים, זה לא מה שהבטיחו לנו. יצא לי להשתמש בזה  מדי פעם אבל זה די נשכח ממני. בשבועות האחרונים פתאום זה חזר לי.

ומה בדיוק הופיע בפרוספקט הזה? חולות לבנים, ים כחול טורקיז פלטה, שקיעות סגולות אדומות ורודות, ג'ונגלים, קוקוסים, יוגה, בריכה והרפתקאות. כבר התרגלנו לזה.

השבועיים האחרונים היו מתישים מאוד. פיזית ומנטלית. נהייתי חולה, מה שהיה נראה כמו דלקת ריאות התברר למזלי כדלקת גרון, כאבי שרירים, תשישות, אנטיביוטיקה ושלל כדורים חלקם טבעיים חלקם פחות, הילדים התנזלו להם ונשארו בבית חלק מהימים וגם מורני הבריאה בנשים חלתה והייתה תשושה לכמה ימים וגם עליה עברו ימים סוערים.

בחוץ הסערה לא פסקה, היו ארבעה ימים שבהם לא פסק הגשם, כשאני אומר גשם אני מתכוון למונסונים, לא גשם שאנחנו מכירים מהארץ, כזה שלא מפסיק להפתיע אותך בעוצמה שלו. כזה שמכה מכל כיוון והופך את רצועת החוף שלנו למעין יום דין קטן. לפני כמה ימים החוף היה נראה כאילו שונית אלמוגים שלמה התנפצה עליו, גג קטן של פינת אוכל משותפת בריזורט קרס ובמשך כמה לילות התעוררנו בבהלה מרעש הים שהיה נשמע כאילו הולך לעלות עלינו.

השיא הגיע שבוע שעבר שנקראנו לחלץ את הילדים ASAP מהגן בגלל ההצפות ואנחנו במן תמהיל של צחוק מתגלגל ולחץ אמיתי חצינו נהר וחצי עם מים עד המותניים כדי לקחת אותם.

מסביב הרגשנו שכולם במן מרה שחורה, הקורונה מסתובבת כאן, מפזרת עננה של סטרס וחוסר אמון, אנשים מסתירים את המחלה, מפחדים מהלשנות, מפחדים מבתי החולים התאילנדים ומהסנקציות הקשות על חולים, כולם מסביבנו חלו במשהו, חברה טובה מאוד חלתה בקורונה, אחת דפקה את הגב, אחרים בשפעת, פתאום כולם נחלשו במכה.

זה לא היה בפרוספקט.

התגובה הנפשית הראשונה שעולה היא באיזו זכות לא כיף לך כאן. תראה איפה אתה נמצא, סבבה, קצת מזג אוויר קיצוני, קצת מחלה, מה בארץ לא היית חולה? היית חולה פי מאה, אז מה אתה מתבכיין?? מה עדיף? להיות חולה בקומה השישית בלי המרפסת בכפר סבא?

אני בדיאלוג עם הנפש שלי. באיזו זכות? בזכותי. מותר לי שלא יהיה לי כיף. אני אומר לעצמי את זה אפילו בקול רם. זה בסדר שלא כיף לי.

אולי זאת הבעיה בפרוספקט? כמו האינסטגרם, כמו פרסומות, הן מציגות מציאות מסוימת מאוד, אין ילדים צורחים בשש וחצי בבוקר, אין דדליינים של עבודה שאתה לא מגיע אליהם, אין כאבים.

אחת התופעות שעלו כאן היתה בריחה. אנשים קמו וברחו מהאי בבהלה מהקורונה, ממזג האוויר. גם אנחנו לרגע תהינו על האופציה הזאת, לארוז מהר ולנסוע לפוקט או לצ'אנג מאי, בתוך בליל המחשבות והרעשים סביב זה קול מאוד ברור בקע מתוכי – לא הולכים לשום מקום. זה בסדר שלא כיף עכשיו.

זה שיעור שיצא לי ללמוד בכל מני צמתים בחיים שלי. זה בסדר שלא בסדר. זה בסדר שקשה. לא במובן של תתמודד ותבחר בקושי, יותר במובן שבו הקושי מספר לנו סיפור ויכול להיות שנרוויח מאוד אם נקשיב לו. אובייקטיבית לא טוב לי, זה לא כל כך משנה אם זה בכפר סבא, בקיבוץ רביד, בגינוסר על הכנרת או על האי הטרופי הקסום הזה, כשלא טוב פשוט לא טוב. דווקא לתחושתי האימפולסיביות (שקיימת בי הרבה), הנסיון "לפתור את הבעיה", הם אלו שמשרישים אותה. השהות בפחד, בכאב, בחוסר הנוחות, היא זו בעלת הפוטנציאל להתקדמות. זה לא אומר שצריך להיתקע בקושי אבל כן לדעת שכרגע זה מה שקורה ולאפשר לי להיות נוכח בזה.

לפני שבוע באמת יצאה השמש לסופ"ש קטן, כמו מנסה להגיד לנו אל תוותרו. בספונטניות נהדרת נשארנו ללילה במלון מפנק בטונג נאי פאן עם עופר וטלי שהפכו לבית ושמחה, הצטרפו חברים נוספים ופתאום השמש חיממה גם את קולטני האושר והיה אפשר להרגיש שוב את הסיבה.

אומרים שזה ככה עד אמצע דצמבר, גם אומרים ששנים לא היה פה ככה סוער.

היום עופר אמר לי משהו יפה, הוא אמר תסתכל על קוסמוי שנעלמת בתוך הענן, הגשם הזה, הסערה, איזו תופעת טבע מרתקת זו! מורני גם התברכה בגישה הזאת. אופטימיות קוסמית. לשמוח על מה שיש. אני מודה כל יום על זה שהיא איתי במסע הזה, מגדלור יציב.

למה אנחנו כאן

בשיחה עם חברה כאן ששותפה מאוד לתחושות היא סיפרה שפתאום יום אחד היא קמה ושאלה את עצמה למה אנחנו כאן, מה אנחנו מחפשים כאן. מן תחושה כזאת של טוב, הבנו, ים, קוקוסים וכל זה אבל מה עכשיו? מה המשמעות?

אני מאמין שזה חלק מהסיפור הזה של השהות באי הנוחות, זו היא קופנגן – אי הנוחות. מצד אחד חווית חיים של אושר בלתי נגמר, כמו לחיות בחלום מתמשך, יש ימים שהלב לא מצליח להכיל את כל הכחול-ירוק הזה. ומצד שני יש בה גם המון אי נוחות. יש געגוע  ופרידות, בדידות והמון תלות בתא הקטן והאינטימי שלנו. זו מלאכת מחשבת אמיתית למצוא את האיזון. את האוצר הגלום שבקופנגן, את האפשרות לאושר בתוך אי הנוחות.

אתמול חזרתי ליוגה אחרי שבועיים וחצי שלא התאמנתי. הנשימה חזרה לגוף, היום הזמנו חברים לנר ראשון, הכנו חנוכייה, עשינו עם הילדים נרות בחול, לביבות, סופגניות. היה אור בבית. אומרים שבימים הקרובים הסערה תשוב ואין לדעת לכמה זמן. קיבלנו התראה מהגן שכנראה הוא יהיה סגור בגלל ההצפות, אולי אוכל לפגוש את הסערה הזאת אחרת? אולי לא. לא יודע. אני כן יודע שאנחנו פה להישאר. ביחד בתא הזה שלנו שהוא ביטחון עצום מאוד. זה המון.

קטנות

לווי קארטונג

חגגנו את החג התאילנדי הראשון שלנו, חג יפה של אורות וצבעים, בליל הירח המלא של נובמבר יורדים התאילנדים למקווי מים ומשיטים את הקארטונג שלהם, מתנה לאלת הים כהודייה על השפע והטוב ובקשת משאלות לשנה שתבוא. בגן של הילדים הכינו אותם לחג ולימדו אותם את השיר ששרים ואיך מכינים קרטונגים (בסיס של גזע בננה שמחוברים אליו עלי בננה באופן דקורטיבי ומגוון פרחים ובמרכז קטורת ונרות), מורני הסתובבה בכל טונג-סלה בגשם בחיפושים אחרי הבגדים המסורתיים ובערב תוך ימים של סערה פתאום הגשם הפסיק והשמים נפתחו, נסענו למזח של באן תאי ליד הבית והשטנו את הקארטונגים שלנו, ברכנו על השפע והטוב ואיחלנו לימים יפים וטובים שיבואו.

פול מון

אחרי שהשטנו את הקרטונג התמלאנו באנרגיות ובמקום לחזור הביתה המשכנו עם הילדים להאדרין, נסיעה יפה של 10 דקות מהבית, האדרין בירת המסיבות של קופנגן, מקום שאכלס במסיבות הפול מון על רצועת החוף הקטנה כ150 אלף איש ואישה נטוש לחלוטין מאז שהגענו, הוא עדיין אחד מהחופים היפים באי אבל יש בו עצבות, שם נהרג לי-ים מעקיצת המדוזה באוגוסט האחרון, שם ברחובות מחוץ לחוף אפשר לראות אנשים שהמצב הכלכלי והנטישה גמרו אותם. ופתאום כשהגענו באותו לילה לרגע האדרין היתה חיה, ברחובות מכרו באקטים (סט של דלי צעצוע של ילדים, בקבוק וודקה או רום או טקילה זולה כלשהי עם מיץ כלשהו ומשקה אנרגיה שמערבבים בדלי ושותים) דוכני צבע זוהר, להטוטני אש ומייצגים מהממים, החוף היה מלא באנשים שבאו לשמוח, המון משפחות, בפאב הצפוני מסיבה של ממש ואנשים שיכורים ושמחים. החיוך לא ירד מהפנים, הילדים שמחו ורקדו והתפעלו מהאש והצבע, גלגול אפילו עשה קעקוע זוהר של בטמן ומורני זהרה בצבעים ושמחה כמו חזרה 20 שנים אחורה. ערבים בהם קופנגן זוהרת הם היפים ביותר.

הלאה

העונה החמה מתקרבת, המקומיים ובעיקר בעלי הריזורטים מספרים שהאי הולך להיות מוצף בתיירים מכל העולם, בינתיים העולם הולך ונסגר שוב ולא נראה שתיירים יבואו לפה בתוספת העלייה במקרי הקורונה והגל שתקף את האי ובכל זאת סיבה טובה לעליית מחירים משוגעת. בעלת הריזורט הודיעה לנו שאנחנו צריכים לפנות את הוילה בראשון בינואר כי היא משלשת את המחיר עד אפריל ושאנחנו מוזמנים לחזור כשתגמר העונה וכך מצאנו את עצמנו בחיפושים אחרי בית חדש, אני השתבללתי בתוך תחושת האוף ומורני כמו מורני יצאה לחיפושים ומצאה לנו בית חדש ויפה שנעבור אליו בינואר, הוא לא על הים, מן מתחם בתים שמשקיף על הים, בריכה, מכון כושר ובית מודרני וחביב ואפילו קצת יותר זול ממה שאנחנו משלמים היום. מעניין מה הוא יזמן לנו. מורני מתעקשת שתזוזה זה טוב שזה יאפשר לנו לגלות דברים חדשים. אני איתה לאורך כל הדרך.

לפני שנעבור יש חופשת סמסטר לילדים, החלטנו לנצל אותה ולצאת לשבועיים טיול בצפון תאילנד בצ'אנג מאי, היא אמורה להיות אחרת לחלוטין לא חופים וים יותר מקדשים וטבע. נהיה שם עשרה ימים ומשם נמשיך לחמישה ימים בבנגקוק, ג'וק ולין השכנים שלנו הזמינו אותנו להתארח אצלם בבית בבנגקוק ולחגוג איתם את השנה החדשה, משם נמשיך ביחד בואן שלהם חזרה לקופנגן ככה שלפנינו עוד שלל הרפתקאות!

מאחלים לכל המשפחות והחברים שלנו ולכלל קוראי ההגיגים שלי חג חגים שמח ומואר, חנוכה שמח וmarry chrismas!

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

פוסטים אחרונים

שתי תמונות
לחזור. להישאר.
לא כיף לי
Set your intentions​
רגעים​

רוצ׊׉ לקבל עידכונים? להתייעץ או להבין איך עושים את זה? השאירו לי הודעה

האתר נבנה ע"י ניר בוסקו, כל הזכויות שמורות, אין לעשות שימוש בתמונות או בטקסט המופיע באתר ללא אישור המחבר. 

האתר נבנה בעברית רב-מגדרית באדיבותה של מיכל שומר המהפכנית. לפרטים נוספים.

הי אני ניר בוסקו

קצת קשה להגדיר במילה אחת את מה שאני עושה. איש חינוך, מורה של מור׊׉, מעצב גרפי ומפתח אתרים, נגר חובב, הנדימן, מייקר. בעיקר נשוי למורן ואבא של גל ואור. 

בתוך הבליל הזה אני בעיקר מנסה לעשות את מה שאני אוהב ולעבוד עם ׭נשים טוב׊׉.

הקמתי את "הפרעת קשב" מתוך רצון להביא לידי ביטוי את כל עולמות העיסוק שלי, לפעמים הם משתלבים ולפעמים הם נפגשים, האהבה שלי לעשייה חינוכית לצד האהבה שלי לדברים יפים.

Whatsapp Chat
רוצ׊׉ להתייעץ, לדבר, לקבל הצעת מחיר? שלחו הודעה