מורני היא ללא ספק האישה הכי חזקה שאני מכיר או הכרתי אי פעם. פיזית ונפשית. אני קושר בין השניים כי היא לימדה אותי את זה בכל מני דרכים. כשמישהי בריאה פיזית ומכירה באופן עמוק את  הגוף, יש בזה פוטנציאל גבוהה גם לשלמות נפשית. כזו היא האישה שהסכימה להיות איתי בחיים האלה. היא אופטימית בנפשה וכל מי שמכירה אותה וקוראת את זה עכשיו, כנראה שחיוך גדול נמתח על פניה, דומה לחיוך של מורני.

לפני שהכרתי את מורני לא ממש הכרתי גברים ונשים שמודעים ומודעות באופן כל כך עמוק לגוף שלהן, שיודעות לזהות נקודות כאב ועונג בצורה כל כך חדה. נראה לי שזה חלק מלהיות ספורטאית ברמות הגבוהות במשך שנים, להכיר את המגבלות של הגוף ולדחוק אותן עוד ועוד. מורני לא תודה שכואב לה, לא כמו שאנשים אחרים ונשים אחרות סביבי, סף הכאב שלה אחר. בתוך כל זה, יש בה פחד מכאב שהוא לא "כאב ספורט": מחטים, פעולות כירורגיות כאלו ואחרות.  תתארו איזה עוצמות ותהליכים עברו עליה במהלך שתי לידות קיסריות.

לפני חמישה ימים נשך את מורני כלב. נשיכה עמוקה וקשה. היא בסדר.

יצאתי בבוקר לעבוד במרחב עבודה שנמצא כרבע שעה הליכה מהבית שלנו. יצא לי לעשות את ההליכה הזו כבר כמה פעמים. היו שהזהירו אותנו מכלבים משוטטים, ואכן, באחת ההליכות  כלב נבח עליי בצורה מאיימת. עברתי משם במהירות.. באותו בוקר, לפני חמישה ימים, מורני הקפיצה אותי והמשיכה עם הילדים לגן. אחרי הפרידה הארוכה וההסתגלותית שם היא יצאה להליכה. הצעתי לה לבוא לבקר אותי ושנאכל ביחד ארוחת בוקר.

לאחר כמה דקות היא הגיעה אלי והחליטה שההליכה  לא הספיקה לה. היא החליטה לצאת לסיבוב נוסף וכשתחזור, נאכל יחד. כעבור שתי דקות היא התקשרה: "כלב נשך אותי. תצא החוצה".

יצאתי ומצאתי אותה יושבת / רכובה על טוסטוס עם בחור תאילנדי ובנו  (פה משפחה שלמה יושבת על טוסטוס) היא נראתה כאילו היא מחזיקה את עצמה שלא להתפרק, הבטתי על הרגל ורואה שהנשיכה הזו רצינית מאוד. לא אכנס לתיאורים גרפיים קיצוניים. זה פשוט היה נראה מאוד לא טוב.

היא היתה עם אוזניות ולא שמעה את הנביחות. הוא נשך, היא זזה אחורה, הוא תלש חתיכה יפה וברח מהצרחות שלה. בקור הרוח האופייני לה, העבירה לי את האוזניות שלה. ובתגובה הנחתי לה ארנק ביד כדי שתאחוז בו חזק ולא תתעלף בנסיעה. ביקשתי ממנה להחזיק מעמד עד לבית חולים והיא נסעה משם.

הלב פעם חזק, חזק מדי, הרגשתי שהוא הולך לצאת מהמקום. מצד אחד, זה לא פחד מוות – בתוך תוכי ידעתי שהיא לא בסכנת חיים. מצד שני, זו תחושה שמשהו יקר לך, כמו החיים שלך עצמך, נפגע.

חזרתי בסערה למרחב העבודה, זרקתי את כל הציוד שלי לתיק ויצאתי לרחוב שם ראיתי את הכלב הארור מסתובב הלוך חזור חישבתי מסלול מחדש ובחרתי לרדת לחוף. חלצתי כפכפים והתחלתי לרוץ. הגאות התחילה ומצאתי את עצמי רץ במים, רצתי מהר. כל מי שמכיר אותי יודע שאני לא רץ. אני יכול ללכת קילומטרים בלי להתעייף, אבל אני לא רץ, כי כמו שאומרת מירי: "אל תרוצי כשיורים עלייך כי תמותי עייפה".

רצתי. חם חם מאוד. הגעתי לריזורט, ליד הבית פגשו אותי השכנים התאילנדים המהממים שלנו שיצאו אלי כי כנראה נראתי סוער, אמרתי להם שמורני ננשכה ואני חייב לרוץ לבית חולים, שאלו אם צריך משהו אז רק עניתי שאולי אצטרך עזרה אולי מאוחר יותר כי אנחנו אמורים לעבור לוילה שחיכינו לה כל כך. כן יש גם את זה. אני חוטף את המפתחות של האוטו ומתחיל לנסוע לבית חולים.

מה עבר בראש:

1. מה איתה? איך היא? החזיקה מעמד? מה עושים?
2. סע לאט. סע שקול. אתם לבד פה. הילדים בגן. צריך אחד מתפקד. סע לאט. המחשבה הזו תלווה אותי במהלך כל השבוע, כמה אחריות יש לנו כאן.

ניסיתי לברר עם מורני לאן לקחו אותה, היא נשמעה לי מבולבלת. כלומר היא נשמעה בסדר אבל אני יודע לשמוע בדקויות הקטנות שלא טוב. שהיא מחזיקה את הכאב הזה כדי לא להדאיג אותי.

אחרי מעבר בין כמה בתי חולים הגעתי לנכון ושם קיבלה אותי בכניסה נציגת בית החולים אירופאית דוברת אנגלית שהתפקיד שלה הוא לקלוט ולתווך את התהליך.  

מצאתי את מורני בשלב שבו כבר טיפלו בה היטב, שטפו וחבשו את הפציעה, המגש שליד המיטה לא הסתיר את הקטסטרופה שהתרחשה כאן. האישה החזקה בעולם נשברת. התחברנו ונשקתי לה, כמו מנסה להתאים את קצב פעימות הלב שלנו שירגיע את מה שצריך ויתן את הבטחון שהיינו זקוקים לו.

מכאן התחיל תהליך בירוקרטי מול הביטוח בארץ, זה בית חולים פרטי יוקרתי מאוד שעולה הרבה כסף למי שאין לו ביטוח ובית החולים מאושר על זה שלנו יש. וכאן שוב הזדמנות לתת מילה טובה מאוד על הביטוח שלנו בהראל ועל סוכן הביטוח המדהים שלנו אור שהיה זמין מיד כשבארץ עוד לא היה שבע והליווי הצמוד לאורך כל הדרך גם שלו וגם של הראל.

אחרי כמה סידורים הודיעו לנו שמורני תצטרך להכנס לחדר ניתוח לנקות את הפצע ולראות מה קורה שם וזה יקרה בהרדמה. הכל קרה מאוד מהר, מורני במודעות שלה העלתה את זה שזה מאוד מזכיר לה את הלידה הקיסרית הראשונה, את החירום, את איסוף התכשיטים ובכללי תחושת האימה. היא מרפאת את עצמה לאט לאט על ידי הידיעה שבסוף זה גם נגמר ומסתדר אבל לא עכשיו. עכשיו כואב ודואב ומפחיד.

ביננו שם בתוך המחלקה ניסינו להקליל את עצמנו ולצחוק. שיעור נוסף על הזוגיות שלנו כאן. אנחנו טובים ביחד.

בנוהל עשינו בדיקות קורונה ושוב דוחפים לנו מקל עד לקצהו. הפעם פחות איכפת לי. שיעשו מה שצריך.

הובילו אותה לחדר, חדר מדהים עם כל מה שרק צריך והצוות מהמם ושם התחלנו קצת לעכל שמשהו אמיתי קורה. שזה יקח כמה ימים. מדברים על אשפוז של מינימום שלושה ימים. עוד מעט צריך לקחת את הילדים מהגן. צריך לארוז לה תיק. צריך.

נפרדנו ואני בתוכי ידעתי שאפגוש אותה רק אחרי שתתעורר.