מורני היא ללא ספק האישה הכי חזקה שאני מכיר או הכרתי אי פעם. פיזית ונפשית. אני קושר בין השניים כי היא לימדה אותי את זה בכל מני דרכים. כשמישהי בריאה פיזית ומכירה באופן עמוק את הגוף, יש בזה פוטנציאל גבוהה גם לשלמות נפשית. כזו היא האישה שהסכימה להיות איתי בחיים האלה. היא אופטימית בנפשה וכל מי שמכירה אותה וקוראת את זה עכשיו, כנראה שחיוך גדול נמתח על פניה, דומה לחיוך של מורני.
לפני שהכרתי את מורני לא ממש הכרתי גברים ונשים שמודעים ומודעות באופן כל כך עמוק לגוף שלהן, שיודעות לזהות נקודות כאב ועונג בצורה כל כך חדה. נראה לי שזה חלק מלהיות ספורטאית ברמות הגבוהות במשך שנים, להכיר את המגבלות של הגוף ולדחוק אותן עוד ועוד. מורני לא תודה שכואב לה, לא כמו שאנשים אחרים ונשים אחרות סביבי, סף הכאב שלה אחר. בתוך כל זה, יש בה פחד מכאב שהוא לא "כאב ספורט": מחטים, פעולות כירורגיות כאלו ואחרות. תתארו איזה עוצמות ותהליכים עברו עליה במהלך שתי לידות קיסריות.
לפני חמישה ימים נשך את מורני כלב. נשיכה עמוקה וקשה. היא בסדר.
יצאתי בבוקר לעבוד במרחב עבודה שנמצא כרבע שעה הליכה מהבית שלנו. יצא לי לעשות את ההליכה הזו כבר כמה פעמים. היו שהזהירו אותנו מכלבים משוטטים, ואכן, באחת ההליכות כלב נבח עליי בצורה מאיימת. עברתי משם במהירות.. באותו בוקר, לפני חמישה ימים, מורני הקפיצה אותי והמשיכה עם הילדים לגן. אחרי הפרידה הארוכה וההסתגלותית שם היא יצאה להליכה. הצעתי לה לבוא לבקר אותי ושנאכל ביחד ארוחת בוקר.
לאחר כמה דקות היא הגיעה אלי והחליטה שההליכה לא הספיקה לה. היא החליטה לצאת לסיבוב נוסף וכשתחזור, נאכל יחד. כעבור שתי דקות היא התקשרה: "כלב נשך אותי. תצא החוצה".
יצאתי ומצאתי אותה יושבת / רכובה על טוסטוס עם בחור תאילנדי ובנו (פה משפחה שלמה יושבת על טוסטוס) היא נראתה כאילו היא מחזיקה את עצמה שלא להתפרק, הבטתי על הרגל ורואה שהנשיכה הזו רצינית מאוד. לא אכנס לתיאורים גרפיים קיצוניים. זה פשוט היה נראה מאוד לא טוב.
היא היתה עם אוזניות ולא שמעה את הנביחות. הוא נשך, היא זזה אחורה, הוא תלש חתיכה יפה וברח מהצרחות שלה. בקור הרוח האופייני לה, העבירה לי את האוזניות שלה. ובתגובה הנחתי לה ארנק ביד כדי שתאחוז בו חזק ולא תתעלף בנסיעה. ביקשתי ממנה להחזיק מעמד עד לבית חולים והיא נסעה משם.
הלב פעם חזק, חזק מדי, הרגשתי שהוא הולך לצאת מהמקום. מצד אחד, זה לא פחד מוות – בתוך תוכי ידעתי שהיא לא בסכנת חיים. מצד שני, זו תחושה שמשהו יקר לך, כמו החיים שלך עצמך, נפגע.
חזרתי בסערה למרחב העבודה, זרקתי את כל הציוד שלי לתיק ויצאתי לרחוב שם ראיתי את הכלב הארור מסתובב הלוך חזור חישבתי מסלול מחדש ובחרתי לרדת לחוף. חלצתי כפכפים והתחלתי לרוץ. הגאות התחילה ומצאתי את עצמי רץ במים, רצתי מהר. כל מי שמכיר אותי יודע שאני לא רץ. אני יכול ללכת קילומטרים בלי להתעייף, אבל אני לא רץ, כי כמו שאומרת מירי: "אל תרוצי כשיורים עלייך כי תמותי עייפה".
רצתי. חם חם מאוד. הגעתי לריזורט, ליד הבית פגשו אותי השכנים התאילנדים המהממים שלנו שיצאו אלי כי כנראה נראתי סוער, אמרתי להם שמורני ננשכה ואני חייב לרוץ לבית חולים, שאלו אם צריך משהו אז רק עניתי שאולי אצטרך עזרה אולי מאוחר יותר כי אנחנו אמורים לעבור לוילה שחיכינו לה כל כך. כן יש גם את זה. אני חוטף את המפתחות של האוטו ומתחיל לנסוע לבית חולים.
מה עבר בראש:
ניסיתי לברר עם מורני לאן לקחו אותה, היא נשמעה לי מבולבלת. כלומר היא נשמעה בסדר אבל אני יודע לשמוע בדקויות הקטנות שלא טוב. שהיא מחזיקה את הכאב הזה כדי לא להדאיג אותי.
אחרי מעבר בין כמה בתי חולים הגעתי לנכון ושם קיבלה אותי בכניסה נציגת בית החולים אירופאית דוברת אנגלית שהתפקיד שלה הוא לקלוט ולתווך את התהליך.
מצאתי את מורני בשלב שבו כבר טיפלו בה היטב, שטפו וחבשו את הפציעה, המגש שליד המיטה לא הסתיר את הקטסטרופה שהתרחשה כאן. האישה החזקה בעולם נשברת. התחברנו ונשקתי לה, כמו מנסה להתאים את קצב פעימות הלב שלנו שירגיע את מה שצריך ויתן את הבטחון שהיינו זקוקים לו.
מכאן התחיל תהליך בירוקרטי מול הביטוח בארץ, זה בית חולים פרטי יוקרתי מאוד שעולה הרבה כסף למי שאין לו ביטוח ובית החולים מאושר על זה שלנו יש. וכאן שוב הזדמנות לתת מילה טובה מאוד על הביטוח שלנו בהראל ועל סוכן הביטוח המדהים שלנו אור שהיה זמין מיד כשבארץ עוד לא היה שבע והליווי הצמוד לאורך כל הדרך גם שלו וגם של הראל.
אחרי כמה סידורים הודיעו לנו שמורני תצטרך להכנס לחדר ניתוח לנקות את הפצע ולראות מה קורה שם וזה יקרה בהרדמה. הכל קרה מאוד מהר, מורני במודעות שלה העלתה את זה שזה מאוד מזכיר לה את הלידה הקיסרית הראשונה, את החירום, את איסוף התכשיטים ובכללי תחושת האימה. היא מרפאת את עצמה לאט לאט על ידי הידיעה שבסוף זה גם נגמר ומסתדר אבל לא עכשיו. עכשיו כואב ודואב ומפחיד.
ביננו שם בתוך המחלקה ניסינו להקליל את עצמנו ולצחוק. שיעור נוסף על הזוגיות שלנו כאן. אנחנו טובים ביחד.
בנוהל עשינו בדיקות קורונה ושוב דוחפים לנו מקל עד לקצהו. הפעם פחות איכפת לי. שיעשו מה שצריך.
הובילו אותה לחדר, חדר מדהים עם כל מה שרק צריך והצוות מהמם ושם התחלנו קצת לעכל שמשהו אמיתי קורה. שזה יקח כמה ימים. מדברים על אשפוז של מינימום שלושה ימים. עוד מעט צריך לקחת את הילדים מהגן. צריך לארוז לה תיק. צריך.
נפרדנו ואני בתוכי ידעתי שאפגוש אותה רק אחרי שתתעורר.
חזרה לריזורט, היו לי שעה וחצי לארוז את כל הבית ולהעביר אותו לוילה השכנה, ארזתי אחוז טירוף, חם מאוד, התחלתי להוציא את המזוודות מהקומה השנייה במן מדרגות לוליניות לא הגיוניות, ואז הגיע משום מקום השכן התאילנדי סוחב את הציוד הלא קל שלנו, הודתי לו כמו שמודים לחבר אמת. הוא הציל אותי ממש. הוילה מהממת. התחלתי לבכות. הרגע הזה היה אמור להיראות אחרת.
נסעתי לאסוף את הילדים, מה אומרים להם? הסכמנו שלא אומרים שום דבר על כלב, יש להם טראומה מכלבים בגינוסר שקפצו עליהם ואנחנו בתהליך ריפוי של זה. ההחלטה: אמא נפלה.
בדרך אני התקשרתי לאמא שלי. מורני ביקשה שלא נספר עדיין בבית. אבל אני יודע מי זאת אמא שלי. אני יודע מה עברנו ואני יודע מה היא יכולה לשאת. היא היתה בעבודה אבל הרגישה תוך שנייה שמשהו קרה. שאלה את השאלות שצריך וליוותה אותי כאילו היא ממש פה איתי לידי. זה קשר שבנינו לנו עם השנים לדעת לתמוך במילה ומבט.
בדרך עברתי בבית החולים. פספסתי אותה בדקה והיא כבר נכנסה לחדר הניתוח. השארתי לה את כל הציוד שלה בחדר וביקשתי מהאחות דף ועט לכתוב לה מילים שלנו. זה היה רגע מיוחד כי האחות עצרה את העבודה שלה התיישבה על כסא מהצד השני של השולחן התבוננה עלי כותב ואמרה לי במבטא גרמני או אוסטרי "לאט לאט, תכתוב מה שעולה, יש זמן, הכל בסדר. אני אמסור לה את זה כשתתעורר".
הגעתי לגן, אנחנו בימים של קליטה והסתגלות, שפה זרה, הכל חדש, והנה אנחנו מוסיפים עליהם משקל נוסף. סיפרתי לגננות מה קרה והן מבקשות שאעדכן, באוטו הסתובבתי אליהם ואמרתי שאמא נפלה והיא אצל הרופא, היא תישאר שם כמה ימים ונדבר איתה אחר כך. אורצ'וק אומרה שחבל שאמא נפלה ושהיא לא ראתה אותה. גלגול לב-זהב שתק. הוא לא מקבל בולשיט של אף אחד. הוא שתק והנסיעה עברה עם שוקו וארטיק כי אבא הרגיש שהוא צריך לפצות את עצמו ואותם.
אני יודע להיות עם הילדים שלנו. אני יודע להעביר איתם זמן ואני לרוב גם אוהב את הזמן איתם. יש משהו בלהיות לבד, רחוק, אין איך להיעזר, שמחדד את הכוחות הנדרשים. חזרנו לבית החדש ועשינו זמן בית, סידרנו את המזוודות, את החדר שלהם. התבוננתי בהם לומדים להכיר את המרחב החדש. אורצ'וק אמרה "זה בית מהמם" זה נכון.
בראש התחלתי לחשוב שבעצם אף אחד לא יגיד לי כשהיא יוצאת מהניתוח. נלחצתי מהתחושה הזאת ובקשתי מרוזי השכנה שלנו לבוא איתי עם הילדים ולחכות איתם באוטו. כשנכנסתי היא ישנה בחדר ההתאוששות, ביקשתי לגשת אליה, רואה את המכתב שכתבתי לה מונח לידה, היא כנראה שמעה אותי והתעוררה. הלב חוזר קצת למקום. עברנו את החלק הקשה. היא התעוררה. נישקתי וחיבקתי אותה עד כמה שהיה ניתן, סיפרתי לה שהכל יהיה בסדר והיא סיפרה לי גם וחזרה לישון.
אני מרגיש שהפוסט הזה נהיה ארוך מאוד. אז מכאן אקצר. האשפוז לקח ארבעה ימים, באנו לבקר אותה עם הילדים פעמיים, ואני ביליתי איתה בוקר אחד כשהילדים היו בגן, אחר כך היה סופ"ש. היא לקחה את הזמן להתחזק ולהתאושש. אחרי ארבעה ימי אשפוז וחמישה תפרים ארוכים היא חזרה אלינו הביתה. גיבורה אמיתית. היא לא תוכל לרוץ בתקופה הקרובה וגם לא להיכנס למים בחודש הקרוב, צריך לחזור שבוע כל יום לחטא ולנקות את הפצע. זה לא נעים אבל הוא פספס את השריר או גיד או משהו בלתי הפיך וחוץ מצלקת היא תחזור לעצמה במהרה.
אני חושב על הרבה דברים מאז. על איך הכל מקרי. מה היה קורה אם היתה נשארת לאכול ארוחת בוקר.
אני חושב על איזה עוצמות יש באישה הזאת. צחקנו לנו ואמרנו שכל אחד מקבל את מה שהוא יכול להתמודד איתו. אני התבכיינתי על עקירת שן. איזה אישה חזקה היא.
אני חושב שאנחנו לבד פה ומצד אחד זה הפך את הימים האלו עם הילדים לבד למתישים יותר וקשים יותר אבל מצד שני זה מדייק את התא המשפחתי שלנו. מוכיח לנו שאנחנו יכולים על זה. עזרה היתה באה טוב והיא באה כאן ממי שהיו בסביבה. אבל בהיעדר המשפחה המורחבת הגוף יודע להימתח. זה שיעור חשוב.
אני חושב על שלמות הגוף והנפש, על הפחד שנכנס לנו פתאום לחיים וצריך להתמודד איתו ולפרק אותו לאט לאט, על זה שכמו שלפצע יקח זמן להיסגר ולהתאחות כך גם הנפש תחזור להיות שלמה יותר ושזאת זכות גדולה לעשות את תהליך הריפוי הזה בתוך פיסת גן העדן הזאת.
אני שומע את מורני מספרת את הסיפור שוב ושוב בימים האחרונים. אני מבין שזה תהליך מרפא, לספר את מה שקורה, לאוורר אותו. אני מעריץ אותה על הדרך שבה היא שומרת על האופטימיות ותקווה גם כשכואב לה ומפחיד לה. אני מנסה להיות חזק ופגיע יחד איתה.
היום כבר נסענו לטייל, השארנו את הילדים בגן והלכנו לראות את האי, עוד לא באמת יצא לנו לעשות את זה. הטבע הפראי של האי הזה בשילוב הכחול המופלא של הים האינסופי מרגש ומסעיר אותנו. אנחנו שמחים על המסע הזה, יש בו רגעים קשים ויש בו רגעים של אושר אמיתי. חווית נוכחות עמוקה. השבוע התחיל לא טוב. היום היה יום נפלא. כמו החיים.
הי אני ניר בוסקו
קצת קשה להגדיר במילה אחת את מה שאני עושה. איש חינוך, מורה של מור, מעצב גרפי ומפתח אתרים, נגר חובב, הנדימן, מייקר. בעיקר נשוי למורן ואבא של גל ואור.
בתוך הבליל הזה אני בעיקר מנסה לעשות את מה שאני אוהב ולעבוד עם נשים טוב.
הקמתי את "הפרעת קשב" מתוך רצון להביא לידי ביטוי את כל עולמות העיסוק שלי, לפעמים הם משתלבים ולפעמים הם נפגשים, האהבה שלי לעשייה חינוכית לצד האהבה שלי לדברים יפים.
5 תגובות
ניר , כתיבתך יפה והרגישות שלך ל ואני,לילדים לעצמך ולכולכם יחד, מרגשת
משפחת גיבורי העל אתם!
היי ניר
כתבת מאוד יפה ואני מאוד שמחה שמורן בטוב.
אצלנו במשפחה, ובמיוחד בקרב הדודות, ידוע שיש קשק הדוק בין הגוף והנפש.
מאחלת לכם רק בשורות טובות ובריאות.
שלכם, דודה עופרה.
כמו החיים עצמם…כתיבה מרגשת..
ואוו.חזק.קורע לב וגם מאחה אותו בעת ובעונה אחת.יש לכם אחד את השני,ואת הילדים ואתם יחידה שלמה שסך חלקיה גדול!