נופאדם

"הטבע הוא לאדם המרגיש והמכיר, ממש מה שהמים הם לדג"

(א.ד. גורדון, "האדם והטבע")

היום בבוקר בהתרגשות רבה ולאחר החלפת מצבר ברכב יצאנו ל'טונג נאי פאן' (Thong nai pan), רצועת חוף בקצה השני של האי. החלק הזה של האי מסמל עבורנו רגע מאוד משמעותי בחיים הזוגיים והמשפחתיים שלנו, זה היה המקום שהגענו אליו לפני שלוש וחצי שנים לחופשה קצרצרה מורני גלגול ואני.

עכשיו תעשו פלאשבק ללפני שלוש וחצי שנים… גל היה בן חצי שנה והחלטנו לטוס בפסח לשבועיים יחד עם מיקה אחותה הגדולה של מורני והבן שלה יהלי שהיה אז בן חמש, הם הגיעו לפנינו ואנחנו יצאנו לטיול הגדול הראשון שלנו עם ילד, הכל קרה לנו בטיול הזה, בעצירת הביניים בקייב נשפך על גלגול מרק רותח רבע שעה לפני העלייה לטיסה, רצנו בטירוף למצוא רופא, עלינו על טיסה שהגיעה באיחור, איחרנו את הטיסה לקוסמויי, נאלצנו לישון בבנקוק בחור חורים, לקחת טיסה למחרת לסורטאני ומשם מעבורת ארוכה לקופנגן ובסופו של דבר להגיע לטונג נאי פאן.. והיא היתה כל מה שהיינו צריכים, רצועת חוף חלומית שנראית כאילו מיטב האמנים והאמניות התאספו לצייר את החוף המושלם, חול צהוב-לבן גרגרי נפגש עם ים שקט ורגוע כחול – טרוקיז, לגונה מהאגדות ממוסגרת בהרים ירוקים, אוכל משגע ברחוב מעל ובקתה קטנה בתוך ריזורט בקתות פשוט שנקראה Pan's Bungalow's המנוהל על ידי נשים סיניות קשוחות וחמורות סבר. אחת הבקתות משמשת כמקום למסאג'ים עם מרפסת לים, סירות ארוכות זנב של דייגים נחות במים וזורקות רשת ונדנדות ממתינות לאורך החוף שימריאו איתן בין מים לשמיים. לאורך כל רצועת החוף יש מלונות וריזורטים, מאוכלסים בעיקר במשפחות אירופאיות, הפאבים מלאים והברכות נהדרות, על הבר בבריכה של מלון וונדרלנד שנמצא בתוך המים השתכרתי ממאי טאי, בריזורט שלנו עשיתי את כוכב הצלילה הראשון שלי במועדון מגניב עם אנשים טובים, משם יצאנו לצלילה חלומית זוגית אני ומורני.. ושם שהינו. לא יצאנו מהרצועה הזאת, לא שכרנו רכב, לא ראינו שום חלק אחר בקופנגן. היינו שם וזה הספיק לנו. משם בנגקוק ולארץ.

סיכום תאילנד 2018

טונג נאי פאן מבט מלמעלה 2018

לפני יומיים הגענו לקופנגן בשנית, להגשים חלום, הפעם בצד השני של האי במרכז העניינים, בחרנו באיזור הזה כי הוא קרוב לגן של הילדים ורצינו לראות עוד חלקים באי, אנחנו נמצאים בבאן טאי, איזור סואן עם שווקי לילה, סופרים וחנויות, הכל פה חי ונושם לעומת פוקט ובכל זאת הדבר הראשון שעשינו הבוקר היה לארוז תיק ולצאת לראות את החוף שלנו בטונג נאי פאן.

הדרך מפותלת מאוד, שכרנו רכב פיקאפ עצום ואימתני במטרה שיגמע מרחקים ועליות, הנסיעה אורכת כ25 דקות מקצה אחד לקצה השני של האי, היא עוברת בתוך הג'ונגל הסבוך של קופנגן בדרכים נוחות מאוד לנהיגה, שמענו עם הילדים מוזיקה ונפעמנו מעומק הירוק מכל הצדדים, בדרך הפלגנו במחשבות על איך נעשה כשנגיע לחוף, אחד יהיה עם הילדים בזמן שהשני יעשה מסאז' ואז נתחלף, נאכל בעוף האדום של הג'מייקאני צהריים, נצלם את גלגול בתמונות מקבילות..

כשהגענו לתחילת הרחוב שלנו כבר ראינו שהכל יחסית ריק, התרגלנו למראה הזה מפוקט, חנויות סגורות, מעט מאוד אנשים ברחובות. חנינו בחנייה של הריזורט, התחלנו לצלם את גלגול הולך בשבילים המוכרים ואז נגלה לנו החוף, בדיוק כמו שזכרנו אותו, חול צהוב לבן גרגירי טובל בים כחול מושלם, ירדנו לחוף, הוא ריק. ריק. שומם. אין נפש חיה. מתמקמים מתחת לעץ שלנו לצד הבקתה והולכים לראות את בקתת המסאז'ים, היא הרוסה וסגורה. מתיישבים על החול. דממה. הולכים לבדוק את השטח, נראה שהריזורט שלנו עדיין מתפקד אבל ריק מאדם, אנחנו רואים את בעלת הריזורט חמורת הסבר יושבת עם חברותייה משחקות קלפים על הרצפה, אני ממהר ללכת על החוף לכיוון הוונדרלנד, המלון שופע החיים, עובר ריזורט אחד, הוא נטוש לחלוטין, צמחייה מכסה את הבתים, מגיע לוונדרלנד, כיסאות הפוכים, הבריכה ירוקה, גברת מבוגרת משקה עם צינור את השיחים, מביטה בי וממשיכה ללכת. אני חוזר חזרה, מועקה גדולה מחלחלת בבטן. אני ניגש לבעלת הריזורט שלנו, מספר לה שהיינו כאן לפני שלוש וחצי שנים והיא מחייכת ושמחה לשמוע, שואל אותה מה שלומם, היא אומרת באנגלית רצוצה "רע מאוד, הקוביד גמר אותנו" אין תיירים, לא מגיעים לאיזור הזה, הן מחזיקות את המקום בעזרת המסעדה שלהן ומועדון הצלילה אבל חוץ מהן לאורך כל החוף נשאר עוד ריזורט אחד. זהו. כולם עזבו. אנחנו יורדים לחוף, מורני נכנסת עם הילדים למים, אני נשאר על החוף ומביט נותן לדברים לשקוע. סירה של בית הספר לצלילה חוזרת לחוף, בעלת בית הספר מספרת למורני שמצלילה כל יום ויומן מלא הם ירדו לצלילה אחת לחודש, אחר כך על החוף תספר לנו שהממשלה לא עוזרת בכלום, שכולם עזבו, שהם נלחמים על לשלם חשבונות חשמל, היא אומרת שבארבעת החודשים הראשונים לפרוץ המגיפה הם עוד היו בהתרגשות על זה שהרצועה היתה רק שלהם, נקיה, ריקה, היום זה כלא.

טונג נאי פאן 2021, עדיין הכי יפה בעולם. רק עצוב יותר

ככל שהזמן עובר אנחנו מבלים את רוב היום שם, מזמינים אוכל במסעדה של הריזורט, נכנסים לבריכה החדשה שלא היתה בזמנו, השקט עוטף אותך, אפשר גם להינות מכל זה, מהלבד, מהרגוע, הילדים מאושרים ושמחים במים ועל החול. לרגע אני עושה טיול לקצה השני של החוף, קצת מזכיר סרט זומבים, מהפאב ההומה על החוף עולה מוזיקה, הבעלים יושב לבד, ממתין שמישהו יבוא. אני מתקשר למיקה בשיחת ווידאו ומשדר לה בלייב את ההליכה, אומרת שזה מזכיר לה את המראות של אחרי הצונאמי. זה גורם לי לחשוב שיש כל מני סוגי צונאמים, המים עוד לא שקעו כאן, אנשים עדיין טובעים.

אני חושב על המושג נופאדם שלמדתי בבית ברל על ידי טימי בן יוסף ז"ל, על כך שהטבע הוא טבע, מפעים ועוצר נשימה ככל שיהיה, מצוייר בידי אמנית, כשהוא מסתיר בתוכו כאב אנושי צרוף ואובדן זה פוגם, לא שלם, משנה את התפיסה והחוויה של ההתבוננות בנוף.

אני חושב על פנטזיות, על התחושה הזאת שאתה מחזיק בראש מקום כגן עדן, כמשהו נכסף, ותחושת האכזבה, שבדרך כלל נלוות לצפיות כאלה היא כמעט בלתי נמנעת. זה מזכיר לי את הפעם הזאת שהלכתי לראות את הדירה בחולון בה גדלתי, כבר הייתי אדם בוגר, עזבנו שם כשהייתי בן 15, פתאום היא נראתה לי כל כך קטנה, קופסת גפרורים, בזיכרון שלי היא היתה טירה. האם היה עדיף לא לחזור? האם עדיף לזכרונות להשאר רק קסומים?

כשיצאנו מהחוף באוטו חזרה הבטחנו לעצמנו שנשוב עוד הרבה, נעשה שם סופ"ש, נזמין אנשים לבוא גם, לתמוך במקום, כבר התכתבנו עם מועדון הצלילה שאסיים שם את הכוכב השני, אז אם אתם כאן באי, קפצו לפאן בונגלוז, תאכלו שם סום טאם חריף ופאד תאי טעים, בואו לצלול איתנו. ואם אתם לא, תחשבו על מקום או אדם שאתם אוהבים ולא פגשתם אותו הרבה זמן ותשאלו אותו מה שלומו, אם הוא בסדר, תספרו מה קרה לכם במגיפה העולמית הזאת ותשמעו מה קרה להם, זה משנה.

בשן ועין

היום עשיתי את מה שלכל הדעות הוא הפחד הגדול ביותר של מטיילים בעולם, הלכתי לרופא שיניים.  לפני יומיים איפשהו במעבורת נשברה לי שן טוחנת, לא מאיזה אגוז קוקוס סורר חלילה, ספונטנית, מעצמה, שן חלשה עם סתימה ישנה פשוט נשברה. אז מה עושים כשקורה דבר כזה? שולחים הודעה לסוכן הביטוח "נשברה לי שן, מה עושים?" הוא ענה תוך דקה בחזרה "הולכים לרופא שיניים" "תביא קבלה". הממממ…. בואו נראה, יש פה לפחות עוד ארבעה חודשים, האם אני יכול לא ללעוס בצד ימין כל כל הרבה זמן? איך אוכלים קארי חריף רק בצד שמאל. המון מחשבות מהסוג הזה עברו לי בראש ואז נזכרתי בחוויה שהיתה לנו עם גלגול בבנגקוק וכאן באי אחרי הכוויה שלו, איזה מעולים ומקצוענים הם, מיקה הרגיעה אותי והזכירה לי שמדובר בבירת התיירות הרפואית ושאין מה לדאוג. קיבלתי המלצות על כמה רופאים פה באי וכולם היו תפוסים עד אמצע אוקטובר למילה "חירום" אין את אותו אפקט כמו בארץ ואין תורים בין לבין, במהלך נסיעה אתמול עברנו ליד מרפאת שיניים, מורני עצרה בחריקת בלמים, נראה לי סבבה, תור להיום בחמש וחצי. לקראת ארבע הרגשתי את הגוף דרוך ומה אני אגיד לכם, חמש וחצי נכנסתי, ישר קיבלו אותי, טופס קצר, רופא מקסים ושתי אחיות, להוציא מסיכה מוזרה ששמים לך על הפנים שלא תראה כלום במהלך הטיפול די דומה למה שקורה בארץ, חצי עקירה, סתימה, והופ אחרי חצי שעה אני בחוץ. אפשר לסמן וי על משהו נוסף. 

(מילה טובה על הביטוח של הראל שכבר בבוקר העבירו לי 300 דולר להוצאות רפואיות מראש כדי שיהיה ראש שקט. אחלה קונספט)

זהו להיום. יש לי המון מה לכתוב על ההגעה לאי ועל הביקור בגן של הילדים. התחושה העמוקה שמחלחלת שאנחנו מגשימים חלום, האושר אמיתי. אולי מחר אגיע לזה, או מחרתיים.. נראה כבר. שמרו על עצמכם ועל השיניים שלכם. 

תגובה אחת

  1. תחושות אמביוולנטיות לגבי חופים ריקים …בימי טרום קורונה חוף ריק היה הדבר הכי קסום שאפשר לחשוב עליו…עכשיו זה סימן רע!
    לא תמיד נכון לחזור למקום שיהיו לנו זיכרונות טובים לגביו…מקומות משתנים וגם אנחנו!
    תשמרו על השיניים,על הילדים במים וניפגש בסיבוב.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

עקבו אחרי

© 2021 All Rights Reserved

הי אני ניר בוסקו

קצת קשה להגדיר במילה אחת את מה שאני עושה. איש חינוך, מורה של מור׊׉, מעצב גרפי ומפתח אתרים, נגר חובב, הנדימן, מייקר. בעיקר נשוי למורן ואבא של גל ואור. 

בתוך הבליל הזה אני בעיקר מנסה לעשות את מה שאני אוהב ולעבוד עם ׭נשים טוב׊׉.

הקמתי את "הפרעת קשב" מתוך רצון להביא לידי ביטוי את כל עולמות העיסוק שלי, לפעמים הם משתלבים ולפעמים הם נפגשים, האהבה שלי לעשייה חינוכית לצד האהבה שלי לדברים יפים.

Whatsapp Chat
רוצ׊׉ להתייעץ, לדבר, לקבל הצעת מחיר? שלחו הודעה