הלוטוס הלבן

השתמשתי כבר לדעתי בכמה רפרנסים מהסדרה, מי שלא ראה או ראתה ללכת לראות, זה טוב כמו שעושים מזה, כתוב מהודק, משוחק נפלא ובעיקר חושף באמת את העליונות הלבנה בשיא כוחה ועליבותה. אז הלוטוס הלבן זה כאן. המלון נראה מאוד מאוד דומה, בריכות מאלפות, הים המושלם, חדר האוכל המוגזם עם האוכל הנהדר, החדרים מעוצבים ונראים נהדר (לא קיבלנו את סוויטת האננס) ורק חסר ארמנד מנהל הקבלה בכניסה לסגור את הפינה. לצד כל זה גם התחושה המאוד חזקה שאוחזת בי כל פעם שאני יוצא את גבולות אירופה/ארה"ב – אני לבן, אני בעל כוח, אני עליון. בירח הדבש שלנו בזנזיבר זה היה בוטה עד כאב וזו זכורה לנו כחוויה מאוד לא פשוטה במפגש עם אפריקה המשרתת והעבדות. כאן זה קצת יותר יורד חלק בגרון "התאילנדים מאוד שירותיים" אני מוצא את עצמי אומר למורני ואז קצת מתחלחל מעצמי, התרגלנו לחשוב שזה האושר התרבותי שלהם – הם שירותיים. אולי זה כי השארנו בידיים שלהם לקטוף לנו את התמרים, לאסוף את הפלפלים, לנקות ולקלח את הזקנים שלנו. זה הופך אדם למאוד שירותי.

זה מקבל את התחושה המאוד צורמת ומבחילה למראה הגברים הבריטים (גרמנים, ישרלים סיים סיים) הזקנים עם הנערה התאילנדית על זרועם – אפשר לחשוב – כולם מרוויחים מהסיטואציה, היא שוברת את המעגל ואולי תצליח לצאת מכאן. אני חושב – זו זנאות לכל דבר, היא רק נראית לגיטימית. 

וזו שאלה שמעסיקה ותעסיק אותי, הבחירה לבוא לתאילנד – אין ספק שהיא כרוחה בתחושה המפנקת, הזולה מאוד, אולי אפילו נצליח לחסוך. אתמול כשחזרנו למלון אחרי הפאד תאי והסום טאם בגרוש וחצי שאלתי את מורני, תגידי, את חושבת שהם לא יודעים שגם אם הם היו לוקחים 60 ש"ח על מנות כאלה היינו משלמים? נשארתי עם זה באוויר. הם חיים מהתיירות, המצב כאן רע מאוד אחרי הקורונה, החנויות בפאטונג שפעם היו סואנות וסוערות סגורות ומפורקות, אנשים נראים לא טוב, העוני מביא פשע וכעס. זה גורם לי לחשוב על האם זה יחשוף רבדים תרבותיים שונים מ"שירותיות", דברים אמיתיים.

זהו לבינתיים. מחר ננסה שגרה קצת אחרת, זה ראש השנה אולי נאכל איזה תפוח. 

שתהיה שנה מלאת הרפתקאות ושחרור. ובעיקר בריאה בגוף ובנפש.